|
|
עמוד:11
מבוא 11 העיון בדיוני חבר הנאמנים של האוניברסיטה העברית חושף את ההטרוגניות של החיים היהודיים המודרניים ואת קיומם הסימולטני של דפוסים מגוונים, לעתים סותרים, המשלבים בין קיומה של מדינה יהודית ריבונית ובין קהילות ותנועות יהודיות שונות בפזורה, המקיימות ביניהן יחסים הדדיים רציפים . מטרתי היא לדון בסוגיית הרציפות של החיים הקולקטיביים היהודים והתודעה הקולקטיבית היהודית המודרנית דרך התבוננות בהסדרת פעילותה של האוניברסיטה העברית, שהייתה המוסד התרבותי המרכזי של החברה היהודית בארץ ישראל ואחר כך במדינת ישראל העצמאית ; מוסד שרעיון הקמתו קרם עור וגידים בתוך ההסתדרות הציונית העולמית, אולם בהמשך קיבל את משמעותו הרעיונית והאִרגונית בהשפעת מעורבותן האינטנסיבית של קהילות יהודיות, ציוניות ושאינן ציוניות, שראו במפעל התרבותי האקדמי חלק אינטגרלי מזהותן . הסְדרה ארגונית זו התקיימה באמצעות רשתות בין-לאומיות חברתיות ותרבותיות, כלכליות ופוליטיות, שהתארגנו במסגרת אגודות ידידים ( ׳שוחרים׳ ) של האוניברסיטה, וביקשו להעמיק את ההבנה בנוגע לתנאים החדשים שיאפשרו את קיום העם היהודי ורציפות הציוויליזציה היהודית במצב של פיזור היהודים בארצות רבות . תהליך מיסוד היחסים באוניברסיטה העברית בין יהודי הפזורות למדינת הלאום היה משא ומתן שיטתי ומתמשך בין קבוצות עילית שברובן חילוניות במאמץ לצקת תוכן מודרני למושג יהדות, לצד הקטגוריות המסורתיות של הדת היהודית כמערכת של אמונה ופולחן ומעבר להן . האוניברסיטה העברית הייתה לרכיב אינטגרלי של התרבות היהודית הלאומית המודרנית באמצעות פעילויות יצירתיות ושאיפה להיות חלק פעיל מן התמונה התרבותית הכללית של המודרניות המערבית, תוך כדי קיום יחסים קרובים עמה – ולא להסתגר בתחומי הקהילות היהודיות בלבד . בד בבד התקיימו התמודדות ומאבק בלתי פוסקים עם קללת היהדות כ׳ציוויליזציה מאובנת׳ נוסח ההיסטוריון ארנולד טוינבי, שגרס כי היהדות התאבנה מפני ששמה דגש בלעדי על ההלכה והפולחן, ובהסתגרותהּ 7 גרסאות אחרות לגישה זו היו המוחלטת כמעט מפני ציוויליזציות אחרות . הגדרתו של הסוציולוג מקס ובר את היהודים כקהילה דתית ו׳עם מנודה׳, 7 ראו בפרק חמש אצל טוינבי : Toynbee, AStudy of History ; וכן : Flerzop, A People that Dwells Alone, pp . 21 - 42 .
|
|