|
|
עמוד:9
9 העשרים, כמו בראשית המאה העשרים ואחת, אתגרו את התקוות האלה חזונות חדשים בדבר פוליטיקת המונים, שבה מנהיג או מפלגה טענו שהם מייצגים ישירות את רצון העם . בשנות העשרים והשלושים קרסו דמוקרטיות אירופיות והיו למדינות-סמכות תחת שלטון ימני ופשיסטי . ברית המועצות הקומוניסטית, שנוסדה ב- ,1922 הרחיבה בשנות הארבעים את תחומי המודל שלה לתוך אירופה . ההיסטוריה של אירופה במאה העשרים מלמדת אותנו שחברות יכולות להישבר, דמוקרטיות יכולות ליפול, מוסר עלול לקרוס, ואנשים רגילים עלולים למצוא עצמם ניצבים לפני בּוֹרוֹת מוות עם רובים בידיהם . יועיל לנו מאוד היום להבין מדוע . הן הפשיזם והן הקומוניזם היו תגובות לגלובליזציה : לאי-השוויון הממשי שהיא יצרה וגם למה שנתפס כאי- שוויון בחסותה, ולאי-היכולת הניכרת של הדמוקרטיות להתמודד עמם . הפשיסטים שללו את התבונה בשמו של הרצון, והתכחשו לאמת אובייקטיבית למען מיתוסים מפוארים שהפיצו מנהיגים בטענה שהם מבטאים את קולו של העם . הם טפלו על הגלובליזציה, כאילו האתגרים המורכבים שלה אינם אלא תוצאה של קנוניה כנגד האומה . הפשיסטים שלטו עשור או שניים, והותירו מאחוריהם מורשת אינטלקטואלית שרירה וקיימת שנעשית רלוונטית
|
|