פתיחה

עמוד:14

14 ליצור שותפות בין יהודים לערבים ועדיין לא התייאש . הייתי מורה לערבית ולאזרחות למאות רבות של תלמידים בכפר קרע, לימדתי אותם לשמור על הזהות שלהם ועל האזרחות שלהם ולמצוא איזון ביניהן . נאבקתי ועודני נאבק למען חיים טובים יותר לבני משפחתי, לעמי, לכל תושבי הארץ הזאת . חשבתי על כל זה ואמרתי בלבי — הרי יש לי סיפור לספר ! אמנם שישים שנה הן רק מחצית החיים, אבל מי יודע מה ילד יום . הייתי רוצה שילדיי ונכדיי יקראו וידעו ויפנימו, ילמדו ממני וילכו בעקבותיי . הייתי רוצה שהציבור היהודי הרחב שאינו מגיע לכאן — לברטעה, לוואדי עארה, לגבעת חביבה, אותו ציבור שאיני פוגש בחיי היומיום — הייתי רוצה שישמע ויקרא וילמד שיש דרך אחרת, שאפשר לחיות יחד בהרמוניה ובשלום, שאפשר להתגבר על המחלוקות העמוקות בינינו . הייתי רוצה שהציבור הערבי, שלא כולו הולך בדרכי ויש בו זרמים שונים ודעות מגוונות, יקרא גם הוא את ספרי ויעורר דיון וויכוח באשר לטיב יחסיו עם המדינה ועם היהודים ובאשר לשאלה כיצד נבנה את עתידנו במדינה . ואני רוצה להגיע גם אל קהל בינלאומי, אל כל אלה שמתעניינים בסכסוך הבלתי נגמר שלנו, אלה שבדרך כלל לא יודעים הרבה על האזרחים הערבים הפלסטינים בתוך ישראל . החלטתי לעשות זאת באמצעות סיפורי האישי, לנסות להגיע ללבבות לא בדרך של הרצאות ונאומים, לא בקלישאות ריקות מתוכן ולא בהצהרות פוליטיות מתלהמות, אלא מתוך הלב, מתוך החיים עצמם . כך חשבתי באותו יום שישי אחר הצהריים על מרפסת ביתי . התאהבתי ברעיון, גלגלתי אותו ביני לביני, דיברתי עליו עם בני משפחתי והם עודדו אותי מאוד והתגייסו לסייע . שיתפתי גם כמה חברים טובים ואחר כך את עמיתיי לעבודה, והתיישבתי לכתוב .  אני מסתכל סביבי על בני גילי ועל מבוגרים יותר, ורובם לא עברו את מה שעברתי . אני רוצה לספר על החיים הפרטיים שלי כצעיר ערבי שחווה תקופות סוערות ותהפוכות : שנות הממשל הצבאי — תקופה שבה לא היו לנו חשמל ומים זורמים בבתים, כשמצבנו הכלכלי היה קשה והיינו

לעמוד קודם  |  לעמוד הבא