ההקשר העירוני - “גבעת ביאליק" כמקום

עמוד:9

9 גפשטיין . מול “בית ביאליק“ ניצב בניין שנבנה ב- ,1935 בראש הגבעה . בין בעלי המגרשים היה גם חיים נחמן גם הוא בסגנון הבין-לאומי . ביאליק, שהחליט ב- 1922 לבנות את ביתו בתל אביב . החלקה שרכש היתה בראש הגבעה, וכבר במפה מ- 1923 מסומן הרחוב בשם “רחוב ביאליק“ . ביאליק הכיר את ראש העיר מאיר דיזנגוף עוד מאודסה . דיזנגוף ייחס חשיבות רבה לבואו של המשורר הלאומי לתל אביב : מבחינתו היה בכך תרומה נכבדה לביסוס מעמדה של העיר העברית הראשונה כבירת התחייה התרבותית . במרץ 1924 ערכו קבלת פנים חגיגית לביאליק בתל אביב . בפנייה לביאליק כתב רבניצקי : “במקום שפעת החולות שראית, בשעה שעמדו רגליך על חוף יפו, עיניך תחזינה עיר חדשה ביופייה, העיר העברית 4 הראשונה ! “ אילוצי הטופוגרפיה התבטאו בתכנון הרחוב החדש . רחוב ביאליק החל מרחוב אלנבי והסתיים ברחבה שהמגרשים סביבה סומנו גם הם כשייכים לרחוב . עבור הנכנסים לרחוב ביאליק מרחוב אלנבי שימשו המדרגות היורדות צפונה המשכו הישיר של רחוב ביאליק . הבניין הראשון על הגבעה היה “בית ריגר“, בניין 5 חד-קומתי שנבנה ב- 1922 בתכנונו של אלכסנדר לוי . ב- 1924 נבנו שני בניינים נוספים סביב הרחבה שבקצהו של רחוב ביאליק . על ראש הגבעה, בנקודה הגבוהה ביותר בטופוגרפיה המקומית, נבנה “בית ביאליק“, שתכנן האדריכל יוסף מינור . הכניסה לבניין היתה מהרחוב ולא מהרחבה . “בית סקורה“ נועד להיות מלון, ותכנן אותו האדריכל משה צ׳רנר עבור היזם האמריקני אליעזר פיליפ סקורה . הכניסה לבניין פנתה לרחבה . מכיוון שהבניין ניצב בקצה קו הראייה של הנכנסים מרחוב אלנבי לרחוב ביאליק, נוצר הרושם שהרחוב מוביל לבניין . בפינת הרחבה ורחוב אידלסון נבנה ב- 1925 “בית בלדר“ . מאוחר יותר התמלאו המגרשים הריקים סביב הכיכר בבניינים . התהליך התרחש בהדרגה, ובמידה רבה הושלם באמצע שנות השלושים . ב- 1931 נבנה “בית שנקר“ לצד בניין העירייה . הבניין היה משכנה של משפחת התעשיין אריה שנקר . תכנן אותו האדריכל דב הרשקוביץ . בין “בית שנקר“ ובין בניין העירייה הפרידו המדרגות המובילות מהרחבה לרחוב דבורה הנביאה ( לעתיד רחוב זלמן שניאור ) . לצד בית העיריה נבנה ב- 1934 “בית יושפה“ בסגנון הבין-לאומי . את הבית תכנן האדריכל שלמה חשיבותה של “גבעת ביאליק“ במרקם העירוני של העיר המתפתחת צפונה במהירות באה לידי ביטוי רשמי בקיץ ,1925 כאשר “בית סקורה“, שנבנה במקורו כמלון, נעשה מקום משכנה של עיריית תל אביב . ב- 1921 זכתה תל אביב למעמד של עירייה ( township ) . זה היה צעד מכריע בדרך להשגת עצמאותה של העיר העברית ( תל אביב הוכרזה כעיר רק בינואר 1934 ) . השינוי במעמדה המוניציפלי של תל אביב והגידול המואץ באוכלוסייתה התבטאו גם בצורך להעביר את משרדי העירייה לבניין מתאים . מקום משכנו הישן של הוועד, שהיה מגדל המים ברחוב רוטשילד, לא התאים לצרכיה של העירייה . המעבר של העירייה לבניין בראש הגבעה, שתוכנן במקור לשמש מלון, התבצע בקיץ 1925 . המעבר היה אמור להיות זמני בלבד, עד שייבנה משכן הקבע של העירייה . עם מעבר העירייה למשכנה החדש נעשה המקום למה שאפשר לכנות “המרכז האזרחי של העיר העברית“ . אמנם בניין העירייה ניצב בראש גבעה ( אם כי לא בנקודה הגבוהה ביותר בה, שם ניצב ביתו של ביאליק ) , אך הגבעה היתה נקודת ציון מקומית בלבד . זאת ועוד, בניין העירייה לא היה מונומנטלי, ומבחינה זאת אין הוא מגלם את רעיון “כתר העיר“ ( Stadtkrone ) של ברונו טאוט ( Taut ) : מבנה מונומנטלי הבולט על פני סביבתו ומסמל עוצמה 6 מלבד זה, הבניין ניצב בקצה קו הראייה שלואדנות . הנכנסים לרחוב, וכך ניכר הבניין בייחודו בנוף המקומי . הרחבה בקצהו של רחוב ביאליק יצרה הקשר גאוגרפי משותף למבנים שונים שייצגו את המרקם של חיי העיר . לשכנות מרחבית זו היה גם ממד מיתי . הקרבה הפיזית בין ביתו של ביאליק ומשרדי העירייה יצקה את חזון העיר העברית במונחים קונקרטיים של מקום ושל אדריכלות : משרדי העירייה ייצגו את העיר כישות פוליטית וכקהילה אזרחית, ואילו ביתו של ביאליק ייצג את התרבות העברית ואת התחייה הלאומית כהיבט מהותי של תל אביב . כשקבע אריה שנקר את משכנו לצד בית העירייה נוסף נופך סמלי למקום, שכבר היה רווי אסוציאציות ציוניות : ביתו של “אבי התעשייה העברית“ בארץ ישראל ייצג בנוף המקומי את חזון העיר הקפיטליסטית שקידם דיזנגוף . ביתו של ביאליק שימש בית ועד לאנשי ספרות הסגנון הבין-לאומי, בניין בפינת כיכר ביאליק . הכניסה לכיכר ביאליק מרחוב ביאליק, מול בניין העירייה הראשון . מימין "מרכז מוסיקה וספריה ע"ש פליציה בלומנטל" . הדרך לכיכר ביאליק מרחוב ביאליק . בית ביאליק מימין בפינה ( משמאל ) .

לעמוד קודם  |  לעמוד הבא