|
|
עמוד:10
10 ׀ מבוא השקפתם, שלילת הגלות היתה אמורה לבוא לידי ביטוי מעשי בשני אופנים : הן בשיבה המונית לארץ ישראל — למולדת, לריבונות, לשפה העברית ; הן בהשתחררות מדפוסים של תודעה יהודית והתנהגות יהודית שהתפתחו בתנאים של גלות, ואימוץ רכיבי תודעה שסומנו במונחים "עברי", "צבר" ולימים "ישראלי" ( רז-קרקוצקין 1993 : 24 ) . משלילת הגלות התחייבה אפוא צורת קיום יהודית חדשה, פוסט-גלותית . ביסודה עמד נרטיב של גאולה . כמו שמראה רז-קרקוצקין, "בסופו של דבר, כל ההתייחסויות המבססות את הגדרת הקיום היהודי בארץ על מושג 'שלילת הגלות' מאפשרות פנייה אל המציאות הפוליטית רק באמצעות מונחים של גאולה, גם אם גאולה זו עברה חילון, וגם אם איננה מופיעה תמיד באופן מוחצן וברור" ( 1993 : 33 ) . נוכחותה של הגאולה בשיח הציוני ממחישה שהציונות — אף על פי שהיא חילונית במוצהר ואינה מערבת את האל בתולדות העם 2 מן הניגוד בין גלות לגאולההיהודי — מעוגנת בחשיבה יהודית תאולוגית . התחייב גם שינוי בדימוי העצמי של היהודי ויצירת אידאולוגיה של "יהודי חדש" ( שפירא 1997 ) . בד בבד התהוו עוד תפיסות אוטופיסטיות שציירו את דמותה של החברה היהודית החדשה העתידה לקום בארץ ישראל . בין השאר היתה החברה הזאת אמורה להתבסס על עבודה חקלאית ולהביא לידי החייאת הלשון העברית כלשון דיבור ותרבות . רעיון שלילת הגלות התבסס על מגוון דימויים שליליים של החיים היהודיים בגלות ( חולשה, פסיביות, וכדומה ) , הן ברמה הלאומית-חברתית הן ברמה הפסיכולוגית-נפשית . המושג "יהודי גלותי" ציין תכונות שנחשבו בתרבות הארץ ישראלית לתכונות שליליות : ריחוק מהעבודה, מהטבע, מהכוח הגופני ( שפירא 1992 : 449 ; הולצמן 2003 : 44 - 57 ) , וריחוק מהחיים המודרניים והלאומיים . תפיסה זו לא היתה ברובה אלא מִחזור של דימויים אנטישמיים 3 ההגות הציונית, ובעקבותיה השיח הציבורישרווחו בקרב עמי אירופה הנוצרית . 2 את הזיקה של תנועת העבודה למושגים שלקוחים משפתה של התאולוגיה היהודית כבר הבהירה אניטה שפירא במאמרה "המוטיבים הדתיים של תנועת העבודה" ( 1997 ב : 248 - 275 ) . גם חוקרים אחרים, כמו יהודה גודמן ושלמה פישר ( גודמן ופישר 2004 ) , הראו שהתפיסה הלאומית הציונית החילונית-לכאורה איננה משתחררת משפתה של התאולוגיה, אף שהיא מקנה לה מובנים חדשים . 3 שמואל אלמוג למשל כתב על ההקשר הנוצרי של דימוי היהדות לזקנה ( אלמוג 2000 : 96 - 99 ) . מן הדימויים שנקטו הוגים ציוניים מרכזיים כמו הרצל ונורדאו לתיאור הנחיתות הגופנית של היהודי עולה שהוגים אלו הפנימו דימויים אנטישמיים שרווחו במרכז אירופה
|
|