|
|
עמוד:9
פתח דבר 9׀ הציוויליזציה — האב הוא הדמות הבולטת, שאין משפיעה ממנה, ׀ הדמות הנוכחת ביותר . נוכחותו המאיימת, המעוררת בבן חרדת סירוס, נעשית למניע אדיר בהתפתחותו הנפשית, וזו מוליכה לפתרון התסביך האדיפלי ולהשתלבות תקינה בעולם החברתי ( לחלופין, זוהי אותה הנוכחות שעל פי המודל האדיפלי מעוררת בבת קנאת פין ומוליכה לתפקודה המוגבל במרחב החברתי ולהצטמצמותה אל המרחב הביתי והמשפחתי, כך על פי פרויד ) . בה בעת, האב הוא גם הנעדר ביותר . במבט קלסי זה, האֵם היא הדמות הנוכחת נוכחות גופנית, רציפה וחושית בחיי הילד, ואילו קווי המתאר של האב נותרים מעורפלים ובלתי נתפסים, באופן המעודד את התעלותו למדרגת סמל . בעקבות פרויד מציב לאקאן את "האב הסמלי" במרכז התאוריה שלו, כדמות המשתררת הרבה מעבר למימושה הפיזי, ומתגלמת במערכת הפטריארכלית על כל היבטיה . האב נעשה למסמן הכניסה בשערי התרבות, המתבטאת ברכישת השפה ובקבלת עוּלם של החוקים החברתיים שהם, בלשונו של לאקאן, "חוק האב" . כשלעצמו, "חוק האב" אינו תלוי כלל בנוכחותו של אב ממשי, אלא באופן שבו הפונקציה של האב מסתמלת מתוך מערכות השפה והשיח . התבוננות בשדה הפסיכואנליזה מראה כי על אף המקום הדומיננטי והמכריע שניתן לאב כמייסדם של החוק, הסדר החברתי, הלשון והמשמעות — בעיקר בתאוריות המכוננות של פרויד ושל לאקאן — נראה כי חשיבותו נותרה סמלית בעיקרה . מקומו כדמות חיה ופעילה בתוך המבנה המשפחתי, כאדם הקשור בקשרי דם, נפש ורגש אל צאצאיו, כמי שאחראי לפרנסתם, חינוכם וגידולם — נותר ערטילאי וכמעט שאינו זוכה לעיסוק תאורטי . ההתפתחות והתזוזות היסודיות שחלו במוקדי העניין הפסיכואנליטיים עם המעבר מגישות פרוידיאניות אל תאוריות של יחסי אובייקט, החל במלאני קליין ודונלד ו' ויניקוט וכלה בפסיכואנליזה האינטר-סובייקטיבית בת זמננו, העמידו את האם ואת הקשר אם-ילד במרכז הדיון התאורטי, והעצימו עוד את הלָקוּנה הקשורה באב . דומה שקיומו המיוחס של האב כסמל,
|
|