מיכּלאנג'לי, הרסיטל האחרון

עמוד:14

פרלודים 41׀ רבים מתושבי המבורג — כך נכתב, במילים אלה ממש, בחוברת׀ המצורפת לתקליטור ) מתפרשים כחלק מן הרֵאליה החלומית של האירוע כולו, וכן העובדה המרתקת כי בחלק מן היצירות נשמע מיכלאנג'לי — לראשונה בתולדות הקלטותיו — מהמהם ומזמזם לעצמו, ואפילו שר . נגינה, גם אם במקרה הושמעה באולם, לפני קהל, היא טקס אישי, בין הנגן לעצמו, וככל טקס אחר, משמעותו העמוקה היא משמעות אישית . התעקשותו של מיכלאנג'לי לנגן לעצמו, ובעצם להיות עצמו — עם הפסנתר שלו ועם מכוון הפסנתרים שלו שליוו אותו בנדודיו, עם הכרעותיו האנטי-סוציאליות מתי לנגן ומתי לא לנגן — בעולם שהתרחק כל כך מן הזכות הטבעית למימוש העצמיוּת, היא אולי המסר ההומני של נגינת הווירטואוז החרישי הזה . אפשר שזו גם הסיבה למחלוקות שעוררה נגינתו — שהרי צלילוּת ( ובייחוד כשמתלווה אליה טכניקה מושלמת ) פירושה יהירות, ואמירת אמת אישית פירושה התנשאות, ואינטימיות פירושה כשל רגשי . קשה לזהות באופק פסנתרנוּת העתיד נגן בעל נוכחות כזאת — מובהקת ולא מזדעקת, שקטה וּוַדָאִית — שהרפרטואר שלה מצומצם מפני שהוא הולם את מידות הרגש והנפש ולא הטכניקה, המסוגלת לשלוט בכול . אבל לדברים כאלה, למרבה הצער, אין משמעות בממלכתם המתעצמת של הלאנג לאנגים, שהשכפול טבוע אפילו בשמם .

מוסד ביאליק


לצפייה מיטבית ורציפה בכותר