|
|
עמוד:8
פרלודים 8׀ עצמו [ . . . ] הניסיון מורה לנו — בהיעדרו של טיעון לוגי — כי השירה׀ הטהורה, במשמעותה זו, צריכה להיתפש כגבול שאפשר לשאוף אליו, אך כמעט אין להגיע אליו בשיר שאורכו עולה על טור אחד" . אותו היסוס מתמשך בין צליל למשמעות, שוואלרי הגדיר באמצעותו את השירה, ושאינו אלא אחת מהגדרות הקיום הקולעות ביותר, הוא מרחב המִחְיָה של הקטע "השלג רוקד" ; דבר מה שנכתב בתחילה כ"ביטוי שגור", אימפרסיוניסטי לכאורה, ונתפש בהמשך, בפשטות, כ"ממשות עצמה" — לא ממשות מזויפת, פרשנית, כי אם דרך חדשה, אינטימית, לחיות בעולם . ואילו הפרלוד "צעדים בשלג" הוא תיאור הגבול שאפשר לשאוף אליו — לאחר ש"מוצו" כל יסודותיה ה"פרוזאיים" של ההרמוניה המערבית, ובייחוד הגרמנית . אין זו צעידה סימבוליסטית במרחב ריק המסמל משמעות אחרת, חוץ-טבעית, וגם לא האלהה של היצירה עצמה, כי אם השלמה שבשתיקה, השלמה שבשלג, עם כל מה שלא יכול להיאמר בשום דרך אחרת, בלי שייפגע . שמותיהם של הפרלודים מופיעים בסופם . ההיסוס בין צליל למשמעות נחתם כך, לכאורה, בהצהרה "אימפרסיוניסטית" . אלא שקביעה זו של מהות "הציור" העוטף את היצירה אינה משעבדת אותה לאימפרסיה המסוימת ; היא רק משקיטה במעט את חרדותיו של מי שראה את הגבול . אף שדביסי שנא וריאציות, שני ספרי הפרלודים שלו אינם אלא "וריאציות" על נושא הגבול הזה — חיפושו התמידי של מי שהגיע אל אותה נקודה זעירה, טעונה וּרְווּיָה, שההתבוננות בה מבחוץ קשה מנשוא . אפשר להתבונן בה רק "מבפנים" . גם המחולק והרציף במהותו נדחס ונהפך בה למהות אחת, מהות של חיפוש, ועצם השהייה ב"פנימיותה" פירושה שחרור עצום מכל עול של מהות . "אני נוטה לחשוב שמהותה של השירה היא החיפוש אחר השירה עצמה", אמר ואלרי, ודומה שבכך גם קלע ללב הצעידה בשלג . עקבותיה אינם נשמרים, תכליתה אינה ההגעה אל יעד כלשהו או עצם קיום המסע . תכליתה היא החיפוש אחר עצמה, ואין דרך לדבר על החיפוש הזה אלא בפסיעה עדינה, על במה גדולה, לפני קהל קטן . זו פסיעה המדגישה שאין לומר "צעדים בשלג", כי אם לצעוד בשלג ; פסיעה היודעת שאין להביע בשום אופן אחר את מה שרק היא עשויה להכילו .
|
|