|
|
עמוד:12
12 | גבריאל מוקד נוסף על כך, כל תיאור או אִזכור של "הָרִים מֻשְׁקָעִים בִּשְׁעַת עַרְבַּיִם" נעשה כאן על-ידי הדמות ההולכת בלי להביט לעֶברם, כלומר הצד החזותי מופנם למעשה כצד החווייתי של תפישה פנימית . הפְנמה זו מתאפשרת על-ידי הכרה פנימית, אינטימית וחגיגית, כאשר במהלך נועז מאוד ההרים הם "הָאֲבָנִים וְהַפְּסָגוֹת הָעֲגֻלּוֹת שֶׁמִּתְכַּסּוֹת אֲפֵלָה" ומדומים ל"רִהוּט אָהוּב", כלומר הנוף מופיע כריהוט אהוב של הנפש, הניתן למעשה להוקרה כמתוך "הַכָּרָה עַתִּיקָה" . הפסגות העגולות ( הלא-משוננות ) נתפשות כנוף פנימי ועתיק המיודע לנפש, לא רק כנוף סתמי, ועל כל פנים כנוף לא עוין, וגם האפלה המופיעה ממש בסוף השיר מרגיעה ולא מאיימת . בהקשר זה נציין כי בדרך-כלל המציאות הפיסית בשירי מאיה בז'רנו, הַחֵל בצמחים וסלעים ועד חלקיקי-מיקרו וגלקסיות, איננה נתפשת כרקע סתמי או עוין מול הסובייקט וגם לא כמצע רומנטי, אלא כמצע עתיר אפשרויות, הניתָן ללמידה באיזו מִסגרת כללית של יֶדַע, הומאניזם והומאניזציה ; סוג של השקפת קיום הדומה יותר לפתיחוּתו כלפי העולם של יהודה עמיחי מאשר לניכוּר קיומי בולט בתוך העולם, המציין את יצירת נתן זך ודוִד אבידן . בכל מִקרה, השיר המוקדם הזה, "עורף", על הליכה בלב הנוף, הוא גם מסע קיומי מוקדם במסכת יצירתה של המשוררת .
|
|