|
|
עמוד:14
] 14 [ כ מ ו ש מ ס פ ר י ם ב ה ו ל י ו ו ד בערוצי הכבלים ובקלטות וידאו . עד אמצע שנות השמונים, עם שקלול ההכנסות מעבר לים וההכנסות מהתוספות הללו, מעטים הסרטים שהפסידו עבורם כסף . השיטה החדשה שבה יצאו סרטים חדשים לאקרנים דרשה גם שדרוג של חוויית הצפייה . בשנות השבעים בתי הקולנוע או אולמות ההקרנה שלא נהרסו בותרו לאולמות קטנים שהרצפה בהם דביקה ונוטה לצד אחד . אבל יתרונם של שוברי הקופות נוצל במלואו באולמות שהיו בהם מושבים נוחים, מסכים גדולים ומערכות קול מתקדמות, וכך בשנות השמונים החלו בעלי אולמות הקרנה לבנות מתחמים ענקיים של בתי קולנוע מצוידים היטב . המתחמים סיפקו "יתרון לגודל" ( פחות מקרינים ומוכרנים לכל מסך ) , והתברר שהם אידיאליים לסרטי הענק, שהקרנות הבכורה שלהם נערכו על 5 מסכים רבים בכל סוף שבוע . שוברי הקופות עיצבו מחדש את התעשייה, אבל מעטים מאוד הפרויקטים שתוכננו בקנה מידה כזה . בכל שנה נתונה הוציאו לשוק החברות הגדולות והמפיצים העצמאיים בין מאתיים לחמש מאות סרטים . רובם היו סרטי ז'אנר — דרמות, קומדיות, סרטי פעולה, סרטים לילדים ומוצרים אחרים שפנו למכנה המשותף הרחב . ערוצי הכבלים ושוק הווידאו הפגינו תיאבון זולל כול, וכך עלתה ופרחה ההפקה העצמאית, למן חברת ההפקה "טְרוֹמָה" וסרטי האימה המבחילים הפונים לפלח השוק התחתון ועד חברת "אוריון" היוקרתית, ספקית הדרמות של וודי אלן . מגזר עצמאי דל תקציב להחריד יצר להיטים משלו, למשל זרים ( 1984 , Stranger Than Paradise ) ו לא יכולה בלי זה ( 1986 , She's Gotta Have It ) . הצלחת המגזר הזה בטיפוח כישרונות צעירים ובמשיכת צרכנים בעלי הכנסות גבוהות דחפה את האולפנים לקנות את ספריות הסרטים של חברות האינדי . האולפנים הגדולים גם השיקו חטיבות ייחודיות, בייחוד "מירָמקס" ו"ניוּלַיין", אלה רכשו סרטים להפצה בפלחי שוק מוגדרים ויכלו להפיק פרויקטים משלהן בתקציבים נמוכים יותר . הצלחת התעשייה טיפחה מנטליות רכש מסוג חדש . יזמים בתעשיות פנאי אחרות ראו עכשיו בסרטים תוצרים מחוללי "תוכן" שאפשר להפיץ באמצעות הוצאה לאור, טלוויזיה, פארקים נושאיים ( theme parks ) ופלטפורמות אחרות . חברת "וולט דיסני" הייתה חלוצת הגישה הזאת, אבל עוד חברות הלכו בדרכה למן רכישת "פוקס המאה העשרים" בידי רופרט מרדוק בשנת 1985 . בשנת 2003 , עם קנייתה של "יוניברסל פיקצ'רס"
|
|