|
|
עמוד:12
] 12 [ כ מ ו ש מ ס פ ר י ם ב ה ו ל י ו ו ד 1 בנספח שבסוף הספר מופיע סדר האירועים כמה נקודות מפנה עיקריות . הרצוף, שנה אחרי שנה . אף כי הכרעות משפטיות שהתקבלו בשנים 1948 - 1949 אילצו את החברות הגדולות להיפרד מרשתות בתי הקולנוע שהיו בבעלותן, בשנות החמישים שלטו "האחים וורנר", "דיסני", "פראמאונט", "קולומביה", "פוקס המאה העשרים", "יונייטד ארטיסטס", "אם-ג'י-אם" ו"יוניברסל" בתחום ההפצה, התחום הרווחי ביותר בתעשייה . אומנם האולפנים הפיקו בעצמם אי-אלו סרטים תפוחי תקציב, אבל הסתמכו גם על השיטה המכונה "חבילת 2 בכמה מקרים פיקחו מפיקים שהועסקו באולפנים הפקה" ( package - unit ) . עצמם על צוות שייצר סרטים חדשים זה אחר זה . לחלופין, מפיק, כוכב או סוכן קנו תסריט, קיבצו נבחרת של כישרונות ופנו לאולפן לשם מימון והפצה . בתחילת שנות השישים סיפקו האולפנים תוכניות טלוויזיה רווחיות לשעות השיא של הצפייה, אבל הפקת סרטי קולנוע כשלעצמה לא הייתה עסק מושך במיוחד . ניכרה ירידה חדה במספר הצופים . סרטים שהופצו תחילה בהקרנות מיוחדות בתפוצה מוגבלת לפני שהחלה ההפצה הרחבה ( road show ) , למשל צלילי המוזיקה ( 1965 , The Sound of Music ) , והוקרנו בבית קולנוע יחיד במשך חודשים ברציפות, היו לזמן-מה נקודות אור בספרי החשבונות . אבל סדרת ( cycle ) ההפקות הרבות של אפוסים היסטוריים בהקרנות מיוחדות, שכבר נמתחו יותר מגבול היכולת, עם כישלונותיהם של קליאופטרה ( 1963 , Cleopatra ) ו המרד על הבאונטי ( Mutiny on the Bounty , 1965 ) , התרסקו בסוף העשור . עד מהרה צברו האולפנים הפסדים עצומים, והשליטה בהם עברה לידי קונגלומרטים נושאי שמות מסתוריים כמו "גאלף אנד ווסטרן" ( שקנו את "פראמאונט" ב- 1966 ) ו"טרנסאמריקה קורפ" ( שקנו את "יונייטד ארטיסטס" שנה לאחר מכן ) . סרטים עלילתיים המשיכו לצבור הפסד כספי — לפי כמה הערכות, לא פחות מחצי מיליארד דולר בשנים 1969 - 1972 . ובכל זאת, בשנת 1980 כבר גרפה התעשייה רווחים אדירים . מה השתנה ? תכנון מס שזכה לחסותו של ממשל ניקסון אִפשר למפיקים למחוק חובות של מאות מיליוני דולרים בהשקעות בעבר או בעתיד . האולפנים גם מצאו דרכים לשלב בעסקיהם תחנות טלוויזיה, טלוויזיה בכבלים, את תעשיית 3 חשוב לא פחות, קם דור חדש של יוצרי התקליטים ואת הווידאו הביתי . סרטים . כמה מהם, שאימצו לדגם את הקולנוע האירופי האישי יותר שעורר
|
|