|
|
עמוד:9
| 9 | מבוא המלאוּת אינו תמיד ירוק / והמלא והמושלם לא לאדם ניתְנו" ) , וגם כאשר "נפער כל הירוק כולו" אין פירוש הדבר שהאדם יוכל לקחת חלק במעשה פלאי זה, ואיש אינו מבטיח לו, לאדם, שיוכל למצוא שוב את דרכו אל אותו גרעין הוויה "שופע ומשיב נפש" . "בוא וחסה בו", אומר זך ( "בוא וחסה בו כי הוא הווה לנצח / לא לךָ" ) , ולא "באתי וחסיתי בו" ; כלומר "הירוק" היה ונשאר הוויה בלתי מושגת, שאין בגילויה המחודש משום פתרון לשאלה הקיומית, שמלווה את זך לכל אורך יצירתו, ונותרה בלתי פתורה . לכל היותר, טמונה בגילוי זה ההכרה בקיומו של רגע מהיר של חסד, של הבזק תודעה פתאומי ( "גם זה ירוק / לפתע" ) , שבו אפשרות הקיום "לרגע ובערך" — אותם חיים שבריריים ומהוססים — תצטייר כאיזו תקווה ( "גם זו תקווה" ) , כאפשרות עקרונית להגות ב"ירוק", אך לא להשתתף ב"ירקותו" . במילים אחרות, "הירוק", אחרי ככלות הכול, הוא גלגול נוסף של הקביעה הזכית הנושנה "ההמשך יבוא" ; מה שלעולם אינו אלא עתיד קרוב בלבד . לא נֶצח . ומהו, בעצם, ה"עולם" שפואמה זו של זך מבקשת לתאר, העולם ש"הירוק" הוא חלק ממנו ( "כי צר הוא העולם / ולא נברא, לא לנו, לרווחה / אך לחיים לרגע ובערך" ) ? קשה להתנער מן המחשבה שגם עולם זה, בחשבון אחרון, אינו העולם הממשי, כי אם מערכת לשונית שהסובייקט הזכי בדה מלבו ; עולם שלא היה מלכתחילה בעל תוקף אובייקטיבי . "הירוק" שימש כביכול מושא לצפייה ולהתפעלות, אלא שאותו "ירוק" לא היה חלק מ"ירקותו" של העולם, אלא חלק מ"צבעיו" של עולם מדומה, עולם לשוני ; "העולם שבו הכול הצהיב, הכזיב", שבו "הכול הכאיב, הדאיב" . דבר אחד שמעורר את הרושם הזה קשור בהופעותיה של ה"דרך" בפואמה זו של זך : "ירוק הוא רק מבוא, / לא הטרקלין בו נאספת כל הדרך שעברתָ, / אם גם עברת בלא תקווה לתקנה [ . . . ] רק בירוק מוצאות כל הדרכים את תיקונן / שלא יכזיב, אם גם זמני [ . . . ] רק בירוק לא היו
|
|