|
|
עמוד:14
רונן טראובה 14 הנהלות ערים וכפרים' ; השני, שמירת 'הזיקה, המגע האישי, החברתי והפוליטי הבין-ערבי' . דיין סירב לומר כי הוא נכון בשלב המידי לאפשר לפלסטינים לקיים מסגרות פוליטיות ואף חמק מלהשיב לשאלה אם בראייתו הם 'עם' ( לדבריו, ברור שיש הבחנה בין הפלסטינים ובין המצרים או הסורים, אך לא ברור אם יש הבחנה בינם ובין הירדנים ) . עם זאת, הוא טען כי בעתיד הרחוק 'ברור שאי אפשר לשלול מהם [ מהפלסטינים ] כל ביטוי פוליטי' . לדבריו, 'הביטוי הפוליטי שלהם יכול להיות בגדה המערבית ; הוא יכול להיות בפרלמנט של ירדן' . 'אינני מתאר לעצמי שבפתרון של חיים משותפים אפשר להשאיר אותם אינבלידים מבחינה פוליטית, לומר להם שיסתפקו בניהול ענייני ביוב, חינוך ומשטרה, אבל פרלמנט — זה לא 16 בשבילכם . זה לא ייתכן' . לדברי שבתי טבת, מקורבו של דיין והביוגרף שלו, עוד ב- 17 ביוני 1967 הבהיר דיין לראשי הממשל הצבאי הישראלי כי יש לראות בראשי הערים את הגורם המקומי היחיד בגדה המערבית שיש לו סמכויות שלטון מוכרות והוא בעל מעמד כנציג התושבים בפני 17 בדיון בפורום מפלגתי בספטמבר 1967 העריך דיין כי אם תבהיר ישראל שהיא הממשל . רואה בראשי הערים את הגורם היחיד המוסמך לייצג את תושבי הגדה, יהיו הללו נכונים לקיים עימה הידברות גם ללא אישורה של ירדן . הוא העריך כי לאורך זמן לא יישארו ראשי 18 משה הערים 'אטומים' לרעיון כמו הקמת 'מדינה אוטונומית' בגדה, אם תציע זאת ישראל . מעוז, שמילא תפקידי יעוץ בממשל הצבאי, טען כי דיין ביכר לשמר ולטפח את מעמדם של ראשי הערים ולדחוק לפינה דמויות פוליטיות אחרות — גם אם היו בעלי גישה שמרנית, כמו מי שכיהנו בתקופת השלטון הירדני כשרים, חברי פרלמנט או מושלים — משום שראשי הערים היו מצד אחד בעלי סמכות והשפעה על האוכלוסייה המקומית ומצד אחר הם נעדרו לרוב יומרה למנהיגות ולהשפעה אשר חורגת מהרמה העירונית . לפיכך הם היו המועמדים המתאימים ביותר להיות שותפים בניהול מדיניות שיעדה העיקרי היה נורמליזציה של חיי 19 היום-יום בגדה המערבית ודחייתו של הדיון בהסדר המדיני על עתידה . דיין הודה באוטוביוגרפיה שלו שאיש מראשי הערים, למעט ג'עברי בחברון, לא היה 'מנהיג של ממש המקובל על צאן מרעיתו', כזה 'המרשה לעצמו להמרות את פי עמאן ולנהל מדיניות כהבנתו' וגם אינו מתיירא ממנהיגי הארגונים הפלסטיניים שהיו מחוץ 20 לדעת דיין, לא היה בכוחם של ראשי העיריות למלא את תפקיד ההנהגה הלאומית לגדה . והמדינית של הפלסטינים . אולם הוא גרס שבהיותם הנציגים הרשמיים היחידים של אותו חלק של הציבור הפלסטיני המצוי בשליטת ישראל, זה שהיה לאחר 1967 לסמל הפוליטי העיקרי של העניין הפלסטיני, כל גורם שיטען למעמד של נציג הפלסטינים יהיה תלוי בתמיכתם, והם יוכלו לנצל זאת כדי להשפיע עליו השפעה ממתנת . הוא העריך כי בשל 16 'דיין בראיון ל'מעריב' : ייתכן מצב של אי-לחימה בין ישראל והערבים', מעריב , 1968 . 4 . 30 . 17 שבתי טבת, קללת הברכה , שוקן, ירושלים ותל אביב ,1970 עמ' 105 . 18 ישיבת מזכירות רפ"י, 1967 . 9 . ,3 ארכיון מפלגת העבודה ( להלן : אמ"ע ) , 24 - 1967 - 003 - 5 . 19 מעוז, המנהיגות הפלסטינית , עמ' 105 . 20 משה דיין, אבני דרך — אוטוביוגרפיה , עידנים, ירושלים ,1976 עמ' 506 .
|
|