|
|
עמוד:11
11 פוירבאך, בטעות, על-פי מרקס — "רק בצורת הופעתו התגרנית- 3 כמרקם חיי-המעש מלוכלכת", אלא כ"פעילות אנושית חושית", החברתיים בכללם, כהוויה המשותפת, היומיומית, הקונטינגנטית, של בני-אדם חיים, על יחסי הכוח ביניהם, תשוקותיהם, האינטרסים שלהם . בלשונו של ויטגנשטיין אפשר לומר שפראנס דורש להכיר את האופנים שבהם נעשה שימוש קונקרטי במטבע — ובמטבע- הלשון בכלל זה : " אנו מחזירים את המילים משימושן המטפיסי 4 כאן, אם כך, מתלכדים מרקס, אל שימושן היום-יומי" ( חפ 116 ) . פראנס, ויטגנשטיין ודרידה . דרידה מבקש להחצין עוד עניין הכמוס בדיאלוג של פראנס : את לובנה של המיתולוגיה . כך מתאפשרת מחשבה על המטפיסיקה הזו בשני מישורים . הראשון מובן מאליו : 'לבן' מכוון לחיוורונה של המטפיסיקה, לריקותה, היותה משוללת כל תוכן שאינו טריוויאלי . אלה בדיוק התכונות שעליהן כותב פראנס ( כפוליפילוס ) ישירות . אבל לבן הוא גם צבע מסוים, צבע שכרוכות בו קונוטציות . צבע עור, למשל . דרידה מאתר במסה של פראנס את החץ המכוון כלפי אירופוצנטריות : הפרויקט המטפיסי כרוך, מניה וביה, בהפשטה מן הגיוון הקונטינגנטי לא רק דרך ליטוש ומחיקת הפרקסיס . הדרך אל הנצחיות, הטוהר וההכרח מעמעמת במכוון גם כל גיוון תרבותי ; "במטבעות ( הלשון שלה ) אין עוד סממן אנגלי, גרמני או צרפתי" . הם משוחררים "ממגבלות הזמן והחלל" . רק כך יכול ערכם להפוך לאינסופי . וזו בדיוק הבעיה . מטפיסיקה — המיתולוגיה הלבנה המארגנת ומשקפת את תרבות המערב : האדם הלבן רואה במיתולוגיה שלו, המיתולוגיה ההינדו- אירופית, דהיינו ב לוגוס שלו, ב מיתוס של האידיום שלו, את הצורה האוניברסלית של מה שהוא עדיין מתעקש לקרוא לו 'תבונה' [ . . . ] מיתולוגיה לבנה — המטפיסיקה מחקה בתוך תוכה את ההתרחשות הנפלאה שיצרה אותה, ההתרחשות שלמרות זאת עדיין נותרת חיה 5 ובועטת, כשהיא כתובה בדיו לבן [ . . . ]
|
|