|
|
עמוד:14
14 תוספות — פואטיקה : מורשה ותמורה אל ביאליק עצמו הגיע לחובר בחלק האחרון מתוך שני הכרכים שהספיק לכתוב, אותו סיים על ערשׂדוויי סמוך למותו, ללא הביבליוגרפיה . לעומת זאת את המונוגרפיה הגדולה שכתב על המשורר הלאומי, חייו ויצירותיו, לא עלה בידו לסיים . נמצא כי בפועל נחלקו לחובר וקלוזנר לא רק בשאלת ההתחלה של ספרות ההשכלה : ויזל או רמח״ל, אלא גם בשאלת הסיום . ביאליק נחשב בעיני קלוזנר לסופר מן ההווה ואליו התייחס באסוּפּת מאמריו "יוצרים ובונים", ובספר נפרד : "ביאליק ושירת חייו" . בעוד שכתיבתם של קלוזנר ולחובר הייתה רובה בארץ-ישראל, כתב חיים נחמן שפירא את תולדות הספרות העברית — בשנות השלושים, בהיותו מרצה באוניברסיטה הליטאית על שם ויטובט הגדול בקובנה ( הוא כותב : "קאונס" ) . חלקו הראשון של התולדות יצא לאור בארץ-ישראל בשנת ת״ש ( 1940 ) . המבוא מתוארך : כ״ז באלול תרצ״ט . הכרך השני הושלם, אך אבד, לדאבון לב, בסערת המלחמה . שפירא עצמו נרצח על ידי הנאצים בדצמבר 1934 . מחקרו פותח ב״מאסף", שהחל להופיע בשנת 1784 ומסתיים, במקביל למשך קיומו של ״המאסף״, בשנת 1829 . את ראשוני הספרות העברית החדשה רואה שפירא כקבוצה פותחת, ואותם הוא מעדיף על פני יוצרים בודדים, תהיה גדולתם ככל שתהיה . קדמו לשלושת הראשונים מחקריו של ישראל צינברג ומפעלו הגדול בחיבור "תולדות ספרות ישראל", אך אלה התייחסו לספרות ישראל לדורותיה, נכתבו רוסית, ועובדו לאחר מכן על ידי המחבר ותורגמו ליידיש . תכלית ספרו ההיסטוריוגרפי הגדול קובעת לו מקום בפני עצמו . מחקרו בגרמנית של פרנץ דליטש על הספרות העברית ומחקרים אחרים על ספרות ההשכלה העברית, שקלוזנר מפרט במבואו, יש לראותם כחומרי עזר לכותבי ההיסטוריה של הספרות העברית החדשה, מתוך קבלת עול והתחייבות לעמוד מול הספרות במלוא היקפה ולעקוב אחר התפתחותה . ההיסטוריוגרפיה של הספרות העברית החדשה במלוא היקפה מתחילה בפועלם של קלוזנר, לחובר ושפירא . עניינה של מסת מחקר זו הוא בתמורות המופלגות המתחוללות במעבר מן הראשונים ועד לאחרונים, ההיסטוריוגרפים בני זמננו, לתארן ולהסביר את גורמיהן . מובן מאליו כי במסגרתה של מסה בעלת מצע מוגבל, ניתן להתעכב ליד ציוני-דרך בלבד . ב . מן המכלול אל הז׳אנר שלושת הראשונים, קלוזנר, לחובר ושפירא, נחלקים לא רק בסוגיה במי יש לפתוח ובמי ראוי לסיים, אלא נפלגים זה מזה גם בשאלות מתודיות .
|
|