|
|
עמוד:11
11 אחרית וראשית אני : תחזרי רגע לסיפור על המתנדבות . . . הן היו יושבות ליד האישה . . . עד שהייתה הולכת לעולמה ? אמא שלי : כן . . . כי אז האמינו שהקרובים ביותר לא צריכים להיות לידה בזמן שהיא נפרדת מהם . . . היו אומרים שלנשמה קשה להיפרד מהקרובים שלה . . . מהילדים, מהבעל, מהמשפחה, אז עדיף שהם לא יהיו לידה ברגעים האחרונים . אז הן היו עושות הכול, ואחר כך מלבישות אותה . את הבגד עוד היו תופרים לפני . . . זה היה כאילו חגיגה, באמת, אני זוכרת כשתפרו לסבתא מולכו ! הייתי ילדה קטנה, אז זאת אומרת שהיא עוד הייתה צעירה יחסית . . . אני : לה בעצמה ? אמא שלי : כן, כן, באו נשים, ישבו ותפרו לה, זה היה בגד לבן כזה מבד - - אני : והיא לא עמדה למות אז, כשתפרו לה ? אמא שלי : לא, לא ! הייתה בריאה ! עוד עלתה לארץ עם זה ! אני : מה ? ! היו תופרים את התכריכים לבן-אדם ? אמא שלי : כן ! זה סגולה טובה ! לאריכות ימים . . . כן . . . אני : אז בסוף היו מלבישות את האישה בַּבגד ? אמא שלי : כן, בבגד הלבן והכול, ורק אחר כך מודיעים לחברת הקדישא, שיבואו לקחת אותה . הסיפור הזה, שהקלטתי בבית הורי ב- ,2008 מכיל קצות חוטים לנושאים שבהם עוסק הספר כולו : אמנות הקול השר והקול המספר ; פרפורמנס אמנותי והפוטנציאל התרפויטי שלו ; מפגש אפשרי בין הקול השר ובין היד התופרת ; פולקלור ורב-לשוניות
|
|