|
|
עמוד:11
11 שאיננו זוכר דבר מאמו, מלבד שיר הערש שנהגה לשיר לו . הסב נשאר ערירי . לא הייתה לו נפש קרובה זולת נכדו אלכסנדר . הוא לקח אותו איתו בזמן צאתו לציד מיום מלאת לו שנה, ונהג להניח אותו ביער כשכלב סן - ברנרד שומר עליו . יום אחד כשחזר הסבא מהציד מצא דוב מת ואת הכלב גוהר מעל פני התינוק ( אייזנשרייבר - פן, 1985 ) . כשגדל מעט החל הסב לאמן את נכדו במלאכת הדיג וציד הדובים . הנכד התלווה לסבו גם במסעותיו לאורך נהר קולימא הקפוא, בעת ש״סחר עם הכפריים, שהכינו את סירותיהם להפשרת השלגים בקיץ הקצר״ . כך גדל הילד כשמִגְלשיים ארקטיים לרגליו, השפה הצ'וקצ'ית בפיו, וצבאים ארוכי קרניים גוררים את מזחלותיו . בהיותו כבן 10 התנפל דוב לבן על הסב ופצעו למוות . בטרם מת הספיק הסב להתקין לילד נעלי בד חדשות ולרשום לו את כתובת אביו היהודי . הילד הקטן החל לנדוד במרחביה המושלגים של רוסיה בחיפוש אחר אביו . לדברי פן נדד ״מרחק של 6,000 קילומטרים בזיגזג מפותל״ בתקופה קשה ועקובה מדם בקורותיה של רוסיה - תקופת מלחמת האזרחים ( פן, 64 . 10 . 30 ) . בתקופת מסעו חיממו אותו כלבי סן - ברנרד, ואף גנבו עבורו אוכל וּוֹדקה . אולם כפריים תפסו והרגו אותם . פן עצמו נהג לגנוב סכיני מטבח כדי לגונן על עצמו, ופעם כאשר ניסה בריון בגינה ציבורית לגנוב ממנו - דקר אותו . לבסוף הצטרף לחבורת ילדי הפקר, שמילאו את רוסיה בשנותיה הסוערות של המהפכה הבולשביקית, ושרד כמוהם בעזרת האגרוף והסכין . נעלי הבד לא התאימו להליכה בשלג, וכדי להתחמם פרש בתוכן פיסות עיתון . עד יומו האחרון נהג לתחוב עיתונים בנעליו . בתו, סינילגה אייזנשרייבר - פן סיפרה, כי מנהג נוסף נשאר לו מתקופה קשה זו בחייו : כשאכל לחם, היה שומר את הקרום מתוך דאגה לעתיד, שמא יהיה רעב ( אייזנשרייבר - פן, 83 . 7 . 11 ) . בשלושת פרקי הרומן האוטוביוגרפי שלו ״סַנְקה ז״יד״ ( 1932 ) תיאר את מסכת נדודיה של חבורת נערי ההפקר שהייתה מלאת ״סבל, הרפתקאות, רעב, קור, גנבות ולפעמים גם רציחות״ . החוק ששלט בחבורתם היה החוק ״המדכא חלשים ומרומם חזקים - חוק האגרוף״ . הם האמינו ״מתוך הערצה רק בדבר אחד : בכוח האגרוף״ . בטיוטת המשך ל״סנקה ז׳יד״ בשם ״סשקה גימנזיסט ( מזיכרונות על אוקטובר 1917 ) ״, סיפר, כי שהה בקרב ״חבורת ילדים בני הפקר״ בעיר הצפונית אַרְחָנְגַלְסְק . החבורה מנתה שמונה נערים שגילם נע בין 11 ל - 14 . הם עסקו בגנבות ובקיבוץ נדבות, ודאגתם העיקרית הייתה למצוא פת לחם, דג יבש ומקום לינה . בדרך כלל נהגו לישון ״במבואות בתים, או, בלית בררה, התכרבלות צפופה גב אל גב״, אולם יותר ויותר היה להם קשה להתקיים משום שאוכלוסיית העיר החלה לראות בהם ״פגע * רע, שיש להיפטר ממנו ויהי מה״ ( פן, 28 - 2 : 2 ) . * המכתבים וכתבי היד ללא ציון המקור הם מתוך ארכיון פן, מרכז קיפ לחקר הספרות והתרבות העברית, אוניברסיטת תל - אביב .
|
מרכז קיפ - לחקר הספרות העברית, אוניברסיטת תל-אביב
|