|
|
עמוד:12
חלק א 12 כחתולה ובדרך כלל לא הסתיימו המאבקים האלה לטובתי : לא פעם יצאתי מהם שרוט קשות ומדמם, ובשלב הזה היו האימהות ממשיכות בקרב במקומנו . החדר, שחלק ממנו היה הבית שלנו, ועוד שתי דירות חדר אחרות שגם הן חולקו כך בין הדיירים, נפתחו אל פרוזדור אפל וחשוך, שדמיוני אכלס בכל מיני 'רשעים' . גרם מדרגות תלול הוליך כלפי מעלה, אל החצר . בחצר עמדו כמה מבנים רעועים של קומה אחת והיא נקראה 'חצר אבנר' . בחודשי הקיץ מילאו אותה בני אדם פרועים ולבושים בלויי סחבות . ריח מיוחד ריחף מעליה, ואני זוכר אותו עד היום ( רוב הדברים שאני מעלה באוב מן העבר מעוררים את חוש הריח שלי לא פחות מחוש הראייה ) . זה לא היה ריח נעים כלל . קצהו המרוחק של הרחוב שלנו היה חלק משכונה קטנה ועלובה שנקראה 'החולות' . תושביה היו גויים בלבד . לפעמים, כשהזדמן לשם יהודי, היו נערי השכונה מקדמים את פניו בצעקות 'יהודי ארור ! ' ו'רוצח ישו ! ' ומשסים בו את כלביהם . מאחר שלנו לא היו כלבים להגן עלינו — יהודים אדוקים אינם רשאים לגדל את חיות הבית האלה בשל מנהג שהתקבע עם הזמן והיה לאיסור דתי — לא היו נערים משלנו נכנסים לשכונה הזאת, אלא, לפעמים, מתוך תעוזה רברבנית . פעם אחת יצאו הנערים הגדולים יותר של הרחוב שלנו לקרב נגד נערי 'החולות', מאורע שהיה ציון דרך חשוב בילדותי . ואף על פי כן היו כמה מנערי 'החולות' ידידותיים כלפינו ואפילו היו באים לשחק אתנו בחצר שלנו . המשפחה הלא - יהודית היחידה שגרה ב'חצר אבנר' היתה משפחת השוער . ילדיו דיברו יידיש די טובה . במוצאי שבת אחת נתקלתי ברחוב בנער מחוטט מן 'החולות', בנו של מנקה ארובות, והוא שיסה בי את כלבו . כשחזרתי הביתה היה לי חור גדול למדי במכנסי ( מכנסיים קצרים לא היו לנו ) . 'אני אהרוג אותו', אמרה אמי בנעימה יבבנית במקצת . 'אני פשוט הולכת להרוג אותו' . 'תירגעי', התחנן לפניה החייל בדימוס בלי להוציא את המקטרת מפיו . אימא שתקה רגע אחד, ואפילו חזרה והתיישבה, אבל עד מהרה קפצה שוב על רגליה ומיהרה אל הדלת . אשתו של החייל אחזה בזרועה . 'לאן את הולכת ? ל"חולות" ? השתגעת ? אם תתחילי מריבה שם לא תחזרי בחיים' .
|
|