חלק א הבית וה'חדר'

עמוד:10

חלק א 10 הייתי מהמר בהתלהבות וסופר שוב ושוב את אוצרותי, או מתרוצץ בחצר הגדולה ומשקשק ומצלצל בהם בעסקנות . אבל יום אחד נמאסו עליי פתאום כל הכפתורים ואת כל הערמה החלפתי תמורת אולר אחד ועוד כמה זוטות . 'כפתורים כבר לא מעניינים אותך ? ' שאלה אימא . 'אני לא יכול לסבול אותם יותר', עניתי . היא משכה בכתפיה בחיוך ואמרה, 'בחור מוזר' . לפעמים הייתי מעתיר עליה נשיקות לוהטות . פעם אחת, אחרי התפרצות כזאת, שאלתי, 'את חושבת שאנשים מרחמים עלינו, אימא ? ' 'למה אתה מתכוון ? ' 'כי אין לי אבא ואין לנו כסף' . באנטוֹמיר, שבאותם ימים היו בה שמונים אלף תושבים, נחשבו כמה אלפי רוּבּלים לעושר גדול, ואנחנו היינו בין הדלים והעניים ביותר בעיר . רוב התושבים התקיימו מפחות מחמישים קוֹפֶּקות ( עשרים וחמישה סנט ) ליום, ולא קל היה להשתכר את הסכום הזה . חתיכת לחם שיפון ומעט דג מלוח או גבינה היו ארוחה שלמה . במטבע של רבע קוֹפּקה ( שמינית הסנט ) היה אפשר לקנות כמה פירורים של גבינת קוטג' יבשה או מים רתוחים לתה . ערדלי גומי היו לאנשים 'בעלי אמצעים' בלבד, ומעולם לא ראיתי מישהו לובש אותם בשכונה שבה גרנו . צווארון לבן מגוהץ היה תו ההיכר של ה'אריסטוקרטיה' . ילדים נאלצו לנדנד לאִמותיהם כדי לקבל פרוסת לחם . 'אימא, אני רוצה חתיכת לחם', בנעימה יבבנית במקצת . 'עוד פעם לחם ! אתה תאכל לי את הראש . הלוואי שיאכלו אותך התולעים' . שיחות כאלה נשמעו בכל מקום . משנות נעוריי זכורה לי הפרשה הזאת : פעם אחת שלחה אותי אימא אל הפחח כדי לתקן את ספל השתייה שלנו . הספל היה עשוי פח ובוודאי עלה, כשהיה חדש, ארבעה או חמישה סנטים . הוא שירת אותנו זמן רב ככל שזיכרוני מגיע, ולבסוף החליד ונסדק . לקחתי את הספל אל הפחח והוא הלחים ותיקן אותו . בדרכי לשוב הביתה מעדתי ונפלתי, והספל הוטח באבן מרצפת ונסדק שוב . כשגילתה אמי את הנזק הכריחה אותי לספר את סיפור התאונה שוב ושוב, ובשעה שהקשיבה פכרה את ידיה ונאנחה . האֵם הממוצעת בעירנו היתה מצליפה בי כהלכה בנסיבות שכאלה . היא לא עשתה זאת .

לעמוד קודם  |  לעמוד הבא