|
|
עמוד:9
הקדמה מצפן להורות רבות נכתב ונאמר על מה שקרוי ' יחסי הורים ילדים ' . בכל זאת מצאתי עצמי חסרת נחת ; השיח ההורי והייעוץ הפומבי לגביו חסרו , לדידי , את הממד הפסיכולוגי חברתי הייחודי לרוח זמננו , גם כאשר יש התייחסות לאספקטים הפרקטיים שלו או מדובר ב ' סמכות הורית חדשה ' . הניסיון לחזק את ההורה כיום על ידי שיקום מדומה שלו כסמכות , באמצעות ניסיון להחיות קודים היררכיים מן העבר הוא אחיזת עיניים . עולמנו השתנה , המהפכה הדיגיטלית והיחסים המשפחתיים הדמוקרטיים הולידו ילדים מסוג חדש – הם הסמכות . הם בעלי אופק פתוח ועצמאי , יכולות והתמצאות עכשוויים , הם רגילים לבטא את קולם , את דעתם ואת רצונם , אך יכולים ללכת לאיבוד מול לחץ או הרמת ידיים מצד הפונקציה ההורית , שבה הם בכל זאת תלויים . תפקידו החדש של ההורה והמחנך הוא לכבד את סמכותם ורוחם של דור ההמשך , לסייע להם כשנדרש ומתבקש , לעודד ולתמוך גם כשההורה או המורה אינו מבין את הדברים עד הסוף , תוך שהוא ער לחלקו המסייע , מבלי שהוא מתיימר לשלוט , ויכול לחוש סיפוק ואחריות בתפקידים אלה . הצורך בהבנת הפער הנפשי תודעתי בין הדורות והצורך לשיתוף פעולה ביניהם הוא שהנחה אותי לכתוב ספר זה . זהו מצע למחשבה על הורות , ילדות והתבגרות בזמננו , יותר מאשר מאגר עצות פרקטיות . ויתרה מכך , הרגשתי היא ש ' רשתות הביטחון ' של העצות הפרקטיות הן מדומות ועלולות לנשל הורים משיקול הדעת ומאמון ביכולותיהם , בשעה שהם מסוגלים ללמוד לסמוך בהתנהלות ההורית על שיקול דעתם ועל דעת שותפיהם למסע – הילדים הראויים שלהם , אם לא יחששו לבחון את מה שמפריע בעדם ולעדכנו . אני רותמת לשם כך את ניסיוני והתבוננותי כפסיכולוגית ופסיכואנליטיקאית שמדריכה שנים
|
|