מבוא מקומו של הזז בשיח ההיסטוריוגרפי של הספרות העברית

עמוד:13

יוצא דופן בעיקר את הישגי התקופה הקודמת על הפואטיקה , התמטיקה והחשיבה ההיסטוריוסופית שלה . שלישית , כמקודם , הזז נאלץ לפעול בצלו של ש " י עגנון ( , ( 1970 - 1887 המבוגר ממנו בעשור וותיק ממנו בשדה היצירה כמעט בשני עשורים . עגנון נהנה מהילה של בכיר סופרי התקופה הוותיקים , ומעמדו הוסיף לעלות עשור לאחר מכן עם קבלת פרס נובל לספרות . ככלל , צמיחה בקונטקסט תקופתי של זוגות פעמים רבות מבליטה מידית אחד מבני הזוג על חשבון האחר , משום שההשוואה האוטומטית בין השניים מייצרת מיד פרדיגמה של דירוג היררכי ושאלה של ' בכירות ' , ואילו העמידה בנפרד על האיכויות השונות של בני הזוג ללא הערכה משווה תובעת מאמץ ' לא טבעי ' לבידודם זה מזה . במקרה זה , אין ספק כי ה ' שידוך ' עם עגנון פעל עד כה בעיקר לרעת הזז . לאור האמור מתברר כי הזז לא נהנה ממעמד הגמוני מוחלט ובלעדי בקרב ' הרפובליקה הספרותית ' בארץ באף שלב משלבי התפתחותו כסופר . אף שהיתה לו פואטיקה ייחודית וחשיבה היסטוריוסופית דיאלקטית מנוסחת היטב , ואיכויותיה של יצירתו תוארו כאחד השיאים של התקופה , חוסר ההגמוניה שלו לא אפשר לייצר דיבור רחב היקף על יצירתו במסגרת השיח על ' הרפובליקה הספרותית ' . כאמור , משלהי שנות השמונים התבססה עמדה היסטוריוגרפית השוללת את קיומו של נרטיב על אחדותי של הספרות העברית החדשה . תחת זאת התמקדו היסטוריוגרפים של הספרות באיתור קולות שונים שיצרו מיני נרטיבים שהתפתחו זה בצד זה . כזו היא תפיסת היסוד של יגאל שוורץ , של חנה קרונפלד , של חנן חבר , של מיקי גלוזמן ושל אחרים , ולאחרונה גם של מירון בספרו הרפיה לצורך נגיעה . 15 מקרים כאלה של ' זוגות ' מפורסמים בספרות העולם הם למשל שייקספיר - מרלו , רסין - מולייר , גתה - שילר ; בספרות העברית : ביאליק - טשרניחובסקי , ויש שיאמרו גם שלונסקי - אלתרמן . 16 יוצא דופן מבחינה זו הוא חיבורה של נורית גרץ , ספרות ואידיאולוגיה בארץ ישראל בשנות השלושים , שמסגרת הדיון בו אינה התנהלותם הפנימית של החיים הספרותיים בתוך תוכי ה ' רפובליקה הספרותית ' אלא בחינת היחס בין הטקסט הספרותי לבין האידאולוגיה הפוליטית ה ' רשמית ' שהוא בא במגע עמה ( באמצעות פרסום בכתב עת פלוני וכולי ) . מבחינה זו שאלת המעמד ההגמוני אינה רלוונטית לדיון ואינה מונעת מגרץ להקדיש להזז שני פרקים מתוך ספרה , ובהם מעומתים המסרים הגלויים והסמויים שבאחדים מסיפוריו עם האידאולוגיה של תנועת העבודה . עיקר מסקנותיה הוא כי בסיפוריו משנות השלושים השכיל הזז להתרחק מזיהוי פוליטי עכשווי והביע תמיכה בעמדותיהם ה ' קלאסיות ' של אבות הציונות – וגם זאת בכפוף לפואטיקה אקספרסיוניסטית המנתקת במכוון בין המסמנים למסומניהם ויוצרת טשטוש של עמדת המספר . ראו : נורית גרץ , ספרות ואידיאולוגיה בארץ ישראל בשנות השלושים , א , האוניברסיטה הפתוחה , תל אביב תשמ " ח , עמ ' . 169 - 125 17 דן מירון , הרפיה לצורך נגיעה : לקראת חשיבה חדשה על ספרויות היהודים , עם עובד , תל

לעמוד קודם  |  לעמוד הבא