|
|
עמוד:12
אלא סבורה במפורש שתהליכי התודעה וההתלכדות המעמדית - מאבקית חייבים להתפתח " מלמטה " , כתהליך דמוקרטי שבמסגרתו הופכים ההמונים לסובייקט קולקטיבי מהפכני . לא בכדי התגבשה אפוא תיאוריית המאבק המעמדי שלה כתולדה של התרחשויות היסטוריות ריאליות : שביתות המוניות בכל רחבי אירופה , שהובילו , בין היתר , למהפכת 1905 ברוסיה – ששימשה בתורה מעין " הכנה " למהפכת – 1917 הניעו אותה לתבוע את השביתה הכללית הפוליטית בגרמניה . עניין זה היה כרוך , לדידה , בניסיון להיאבק נחרצות בשתי מגמות מרכזיות שאפיינו את תנועת הפועלים ואת מפלגותיה באותה העת : מגמת הרפורמיזם ומגמת הריכוזיות הבירוקרטית . שכן , רביעית , תפיסת השילוב הממזג בין ארגון מפלגתי פורמלי לבין ספונטניות אקטיביסטית וארגון עצמי " מלמטה " נגדה התפתחויות מפלגתיות של הסוציאליזם באותה תקופה . מצד אחד הגיע אדוארד ברנשטיין למסקנה שמאחר שמשברי הקפיטליזם לא התחוללו כפי שנחזה ( כביכול ) על - ידי מרקס , יש לוותר על המטרות המהפכניות של המפלגה ולהתחיל לדאוג לאינטרסים של הפועלים מתוך המערכת הקפיטליסטית הקיימת ולפי שיטתה . תפיסה זו עמדה ביסוד ההתפצלות המפורסמת שהובילה לכינונה של המפלגה הסוציאל - דמוקרטית הגרמנית – שבעיני מהפכנים כרוזה לוקסמבורג אינה יכולה להיתפס אלא כרוויזיוניסטית מעיקרה . לוקסמבורג יצאה נגד גישה זו וביקרה אותה בחריפות : תהיה זו אוטופיה חסרת תוחלת לחכות שהצדק החלוקתי בחברה יגיע מעצמו ; הרי אין להתכחש לכך שריכוז ההון אינו נחלש כתוצאה ממנגנוני בקרה עצמית דמוקרטיים , אלא , אדרבה , הוא הולך ומתהדק ; הפער בין הייצור התופח לגבולות השוק העולמי מוביל בהכרח למשברים , גם אם אלה אינם מופיעים בשלבים מוגדרים כמצופה ; האיגודים המקצועיים הפועלים בתוך השיטה הקפיטליסטית אינם מסוגלים להתגבר על הניצול ; ובעיקר : החברה הבורגנית מוכנה לקבל את הסוציאל - דמוקרטיה כל עוד זו אינה מחוללת מהומות ; אל לה להתפתות , אם כן , למראית - עין כזאת של שקט תעשייתי – עליה לקדם את המהפכה באמצעות הגברת תודעתו המעמדית של הפרולטריון . מצד אחר יצאה רוזה לוקסמבורג נגד
|
|