|
|
עמוד:9
עד שחובה היה לאסור על הפעלתן , או לפחות לקבוע רגולציה , להן ולהימורים בכלל . הן נעלמו מחיי הציבור והורשו להתקיים כמעט רק בשוליים : במקומות המיוחדים שנקבעו כבתי קזינו , ובמדינת נוואדה דלילת הרגולציה , שבה מכונות מזל נמצאות פעמים רבות בסופרמרקטים , בתחנות דלק ובנמלי תעופה ; המבוגר הממוצע שם מוציא ארבעה אחוזים מהכנסתו על הימורים , פי תשעה מן הממוצע בארצות הברית . אבל אפילו בנוואדה יש מגבלות מסוימות : בשנת 2010 דחתה מועצת הפיקוח על ההימורים של נוואדה הצעה לאפשר ללקוחות של חנויות מכולת להשתמש בכרטיס אשראי במכונות מזל , במקום במטבעות , כרגיל . המ ִחשוב פתח למכונת המזל קריירה חדשה . כפי שמתואר בספר משנת 2012 שכתבה נטשה ש וּ ל מ - , MIT מכונות המזל החדשות מתוכננות להיות ממכרות . מ וֹ לי , אישה שש וּ ל פגשה במפגש של " מהמרים אנונימים " בלאס וגאס , היא דוגמה לצד האנושי של ההתמכרות הזאת . מולי ציירה עבור שול מפה שמייצגת את האופן שבו היא רואה את עצמה . היא נראית באיור כדמות מקל בודדה , עומדת ליד מכונת מזל , מוקפת דרך עגולה הכולאת אותה בתוכה . הדרך הזאת מחברת שישה מן המקומות החשובים ביותר בחייה : מלון MGM , Grand שבו היא עובדת כפקידת קבלה ; שלושה מקומות שבהם היא מהמרת ; מקום המפגש של " מהמרים אנונימים " , שם היא מנסה לרפא את ההתמכרות שלה , ואחרון חביב , המקום שבו היא מקבלת תרופות נגד הפרעת החרדה שלה . מולי מודעת לחלוטין לבעיה שלה : היא לא ניגשת למכונות מתוך ציפייה לזכות . היא יודעת שהיא תפסיד . היא נמשכת לשם באופן כפייתי . וכאשר היא מגיעה אליהן בהתקפי ההתמכרות שלה , היא לבדה ; הפעולה מהירה ומתמשכת . מולי נכנסת למה שהיא מכנה " אזור הריכוז " . היא לוחצת על הכפתור האדום . האורות והמראות מופיעים . היא זוכה או מפסידה . היא לוחצת על הכפתור האדום שוב . ועוד פעם . ועוד פעם . שוב . ושוב . ושוב ... עד שהכסף נגמר . מולי אינה חריגה בווגאס . לפני עשר שנים , מוות מדום לב היה בעיה חמורה במיוחד בבתי הקזינו . צוותי החירום לא היו מסוגלים לעבור בין האנשים . בסופו של דבר הקימו בתי הקזינו צוותי החייאה מיוחדים משלהם . סרטון של מצלמת אבטחה מראה מדוע היה צורך בהכשרה מיוחדת כזאת . רואים בו צוות החייאה של הקזינו עושה דפיברילציה למהמר שלקה בלבו , והמהמרים סביבו ממשיכים לשחק , שקועים בטרנס , אף על פי שהטיפול נעשה פשוטו כמשמעו לרגליהם .
|
|