|
|
עמוד:12
ספרים להיכנס בשערי המתחם הסגור והאקסקלוסיבי של הספרות היפה . ספרות תיעודית , מתברר , בהחלט יכולה להיות " יפה " או " אמנותית " ובוודאי ראויה להיות מושא למחקר ספרותי . * שני הפרקים הראשונים מניחים את יסודותיו התאורטיים של הדיון . פרק א עוסק בהרחבה בהתהוות הערוץ הנרטיבי הנידון . מדוע התפתח ערוץ זה דווקא בשנים הללו ? מה גרם להתפלגות החדשה של האנרגיה הנרטיבית ? אילו צרכים - ואולי חללים - מבקשים הטקסטים האלה למלא ? בפרק נבחנים הן הגורמים החוץ - ספרותיים להיווצרות הערוץ , הן הגורמים הפנים - ספרותיים והפנים - תרבותיים שאפשרו את צמיחתו ותרמו לעיצובו ( מתוך הנחה שהגורמים החיצוניים והפנימיים שלובים אלו באלו ) . ואף על פי שאני סבורה שהמוטיבציה הראשונית לכתיבת הספרים הללו לא היתה אסתטית - גיבוש צורה ספרותית חדשה - אלא אידאולוגית , או אפילו פוליטית , אין ספק שניתוחם של תהליכים דומים ושל מגמות דומות ברב - מערכת של הספרות וברב - מערכת של התרבות חיוני לשרטוטה של תמונה שלמה ומורכבת . בפרק ב אני מציעה כלים חדשים לניתוח של ספרי תעודה . כשניגשתי לנתח את הספרים גיליתי עד מהרה שהכלים המשמשים אותנו לניתוח סיפורת אינם מספיקים לניתוח של ספרי תעודה כיוון שאין הם נותנים את הדעת על התכונה המהותית ביותר שלהם . התכונה היחידה המשותפת לכל ספרי התעודה היא שהם מבוססים על מפגש ממשי בין המתעד ובין מושא התיעוד שלו . בעניין זה נבדלת הספרות התיעודית מן הספרות הבדיונית לסוגיה - אמנם גם ספר בדיוני יכול להיות תוצאה של מפגש כזה , אלא שכאן לא נעלה על הדעת להשוות את הטקסט למפגש שעליו הוא מבוסס ; בעניין זה היא נבדלת גם מטקסטים עיוניים למיניהם - מסות , מאמרים , דוחות , מחקרים וכדומה . חיבור תיעודי אמנם יכול להכיל קטעי הגות או נתונים שנלקחו ממחקרים , אבל כדי שייחשב תיעודי עליו להתבסס בראש ובראשונה על מפגש ממשי בין המתעד למושא תיעודו .
|
|