|
|
עמוד:9
פתח דבר לאחר המהפך הפוליטי של , 1977 ובעקבות מלחמת לבנון והתמשכות הכיבוש , העמיק מאוד הקיטוב בחברה הישראלית : בין שמאל לימין , אשכנזים למזרחים , " אליטה " ל " אספסוף " . הרגשת הניכור התעצמה והלכה , וסופרים ואנשי רוח החלו מבינים שאין הם מכירים עוד שדרות רחבות של החברה שהם חיים בה . בשנים ההן , בעיקר בגלל מלחמת לבנון ( אבל גם לפניה ) , התלבטו יוצרים רבים בשאלה מהי דרך התגובה ה " נכונה " למציאות וכיצד יוכלו להביא לידי שינוי . סוגיית הקשר שבין ספרות לפוליטיקה חזרה ונידונה במפורש מעל במות שונות , וההרגשה שלא די בספרות הבדיונית לתת ביטוי למציאות הקשה זכתה לניסוחים שונים . עמוס עוז ניסחה במילים הידועות מתוך " באור התכלת העזה " : " מה יכול מספר - סיפורים לעשות באור הזה ובשצף האנרגיה הזאת , העולה על גדותיה ? " ( עוז (; 19 , 1979 ודויד גרוסמן ציטט בספרו " הזמן הצהוב " את מילותיו של קוטזי : " בדרום אפריקה [ ... ] יש לנו כעת יותר מדי מציאות מכפי שהאמנות יכולה להכיל . מציאות מהממת המוחצת כל מעשה של הדמיון " ( גרוסמן 1987 ב , . ( 28 רוב המחברים הוסיפו ללכת בדרכים סלולות - רומן , שיר מחאה , מסה , רשימה או טור אישי , אבל מקצתם בחרו להתמודד עם המצב , ובעיקר עם תחושת הניכור והזרות שהתעוררה בהם , על ידי יציאה אל השטח . אחד הערוצים שבחרה לה הספרות העברית כדי לבטא את הלך הרוח שהלך והשתרר בשנים ההן היה ספרי תעודה : סופרים , עורכים , עיתונאים ואתנוגרפים יצאו למסעות בסביבתם הקרובה וביטאו את רשמיהם בספרים . לצד הערוצים המסורתיים של הספרות היפה החל להסתמן ערוץ נרטיבי חדש - ספרות תעודה חברתית - פוליטית . לא מדובר בז ' אנר הומוגני , אלא בקבוצה של ספרים שנכתבו בידי סופרים שהרגישו בעת ההיא שאין הם מכירים עוד את החברה שהם חיים בה , את מה שנמצא מעבר לגדר ממש . קבוצה של ספרים שנכתבו בידי סופרים שההרגשה הזאת הניעה אותם לעזוב את חדר העבודה
|
|