|
|
עמוד:11
בהיעדר דיון מפורט באופני הייצור של צורות מחול ספציפיות , בין של מחול בימתי ובין של מחול חברתי , עלול המעמד המטריאליסטי שאני מייחס לניתוח המוצג כאן להיראות חסר כיסוי . אלא שאני מבקש להראות שהשאלה שעמדה בלב הוויכוחים על מחול מאמצע המאה התשע – עשרה ועד ראשית המאה העשרים – בעצם אותם ימים שהמחול ירד לשפל המדרגה כפרקטיקה אסתטית ורגע לפני שכוכבו דרך מחדש – הייתה מה הם בכלל חומר ומטריאליזם . מול מרקס , שטען כידוע שהמטריאליזם של פוירבאך נצמד מדי לאינרציה של הגופים ונעדר הבנה דיאלקטית של הטבע הדינמי של החומר , תקפו את עמדתו החסידים של " פילוסופיית החיים ” הוויטאליסטית , , Lebensphilosophie שבניגוד לו ראו בעולם ר ק אנרגיה , וביקשו לבסס על " ריקוד החיים ” עצמו – ככותרת חיבורו של אליס על הכוריאוגרפיה – ביופוליטיקה מטאפיזית חדשה , שתהיה , באופן פרדוקסלי , מגולמת בגוף . מאחר שהמחול המודרני ספג בשלב מוקדם את המינוח של ה - Lebensphilosophie ( אם כאימוץ מפורש ואם מהטעם הפשוט שאוצר המילים הוויטאליסטי רווח אז ואי – אפשר היה להתחמק ממנו ) , יכולנו לצפות מביקורת מטריאליסטית מוצהרת לעגן את האידיאולוגיה האסתטית הזאת בתפיסה פוליטית מוגדרת , ולעגן את התפיסה הפוליטית עצמה בתנאי הייצור החברתיים החומריים . או יותר מכך : להראות כיצד האידיאולוגיה הוויטאליסטית – על הצורות התואמות שזו לבשה במישור האסתטי והפוליטי – נובעת מצורכי הבסיס הכלכלי . במקרה הראשון , ההסבר מניח יוזמה וכוונה : " יצירת אמנות א ‘ משקפת פרוגרמה פוליטית ב ‘ , וזו נגזרת ממצב חברתי ופוליטי ג ‘ ” . במקרה השני , הוא משאיר מקום למה שאפשר לכנות " הלא – מודע הפוליטי ” באמנות : האמנות משקפת מצב חברתי באופן בלתי אמצעי , אבל ייתכן שהיא עושה זאת בלי פרוגרמה פוליטית מפורשת . למותר לציין שעל פי הדגם השני , יצירת אמנות יכולה לשקף נסיבות חברתיות המנוגדות לחלוטין לעמדתו הפוליטית המפורשת של האמן . דוגמה לכך היא טענתו המפורסמת של מרקס כי בלזק מפגין ביצירתו נטיות חברתיות פרוגרסיביות , אף על פי שהוא עצמו מזדהה כשמרן , משום שהתביעות האסתטיות של גישתו הריאליסטית מכריחות
|
|