|
|
עמוד:11
פתח דבר בשנת 1994 ישבתי לראשונה עם אוהד נהרין , נכונה לקראת השיחה שתהיה הראשונה בסדרת שיחות שמטרתן לערוך היכרות עם עולמו של נהרין , מנהל להקת המחול בת – שבע , רקדן ויוצר אשר שינה את פני המחול בארץ בעשרים השנים האחרונות . ישבתי אז עם פנקס ועט , רושמת את המשפטים שאוהד אומר , מנסה להיצמד לחוט שדרה הגיוני , לנסות לבנות משנה סדורה מתוך שטף האזכורים , הסיפורים , התהיות , מהתחלות של משפטים ארוכים , שסופם התגלה ביום אחר ובמקום אחר , דרך הסחות דעת , צחוקים ושתיקות . את אוהד נהרין פגשתי לראשונה בתחילת שנות השמונים כאשר הזמין אותי לראות מופע סולו שלו באולם של סמינר הקיבוצים . שני רגעים זכורים לי מאז – אוהד בגלימה העשויה פחיות קולה ריקות , מלך סמרטוטר הדוחף עגלת סופרמרקט ריקה , והוא זקוף ומבטו רחוק , ואוהד משרטט בגיר את היקף דמותו השרועה על הרצפה , כחוקר הבודק את נסיבות מותו שלו . אוהד נהרין ידע כבר אז , בסמינר הקיבוצים , שיש לו דבר מה להציע . הייתה בו הדחיפות והנחישות של מי שיודע שדרכו שונה . השיחות החלו אפוא מזמן , תמיד הייתה כוס תה עם נענע על השולחן , והן נערכו במקומות שונים – במסעדת " מי ומי ” בתל אביב , במטבח , שם בישל לנו סלק ולימד אותי לאכול שום טרי . נפגשנו בבתי קפה בפריז , לפני החזרות האחרונות שלו על בכורת פרפטום באופרה גרנייה , ובשיעורי הבוקר של ה״גריאטריה ” , מה שהפך אחר כך ל״גאגא ” , בסטודיו של בת – שבע .
|
|