הצנזורה הביטחונית מתמרנת בין הטיפות

עמוד:

הייתה קשה ביותר : הוא היה מצווה למנוע פגיעה בענייני מדינה מחד גיסא , והיה מנוע מלחבל בעבודת העיתונאי מאידך גיסא . מי שלא היטיב לקרוא את אשר נרמז בין השורות - לא נשאר ביחידה . המתח בין שמירה על סודות המדינה לבין השמירה על זכות הציבור הוא רב . לא בכדי בתקופה הקשה , במשך 40 שנה , היו לצנזורה רק שני מפקדים : בתחילה תא " ל בראון ואחריו תא " ל יצחק שני . כדי להתמודד עם הקושי , השכילו שניהם לעודד חשיבה פלורליסטית ביחידה , שהפרתה את הידע של הצנזורים מול יריביהם . זאת בניגוד לגישה שהייתה נהוגה באמ " ן מחקר , שלפיה דעת המפקד היא השלטת . להקל על עבודת העיתונאים השניים גם הנחו שלא להכביד על עיתונאים בכלל , ועיתונאים זרים בפרט . כל עיתונאי זר שנשלח לישראל נדרש לשגר לעיתונו 600 מילה לפחות מדי יום . הוא עמל קשות באיסוף החומר , הכולל הדלפות מפיהם של קצינים בכירים בצה " ל . לפיכך , הצנזורים ששרתו ביחידה תודרכו להשתדל שלא לפגום ביצירה העיתונאית לצרכי צנזורה - להשתדל להגיע להסכמה עם הכתב ולהוציא את העוקץ המזיק בלבד . כדי להקל על העיתונאים הזרים , עם המצאת מכשיר הפקסימיליה רכשה אותו הצנזורה , וחייבה את הדואר לרכוש מכשיר דומה . השולח היה עוטף גליל בדף נייר ומפעיל את הפקסימיליה . הגליל היה מסתובב ועין אלקטרונית צילמה את הכתוב והעבירה את הצילום למכשיר מעבר לקו - כל זאת כדי לחסוך מהעיתונאי הזר את הטרחה שבהליכה לדואר . במשך כל שנות המדינה , רק פעם אחת פנה עיתונאי לבג " צ נגד הצנזורה - כשהממשלה ביקשה לחרוג מהעיקרון של שמירה על ביטחון המדינה . בבג "צ של אחד ממייסדי עיתון " מעריב " שמואל שניצר נגד הצנזור הצבאי הראשי ב 1989 - קבעו השופטים פה אחד כלל : " אין הצנזור הצבאי הראשי מוסמך לפסול ידיעה , אלא אם כן נראה אובייקטיבית כי יש בפרסום משום ודאות קרובה לפגיעה ממשית בביטחון המדינה , בשלום הציבור או בסדר הציבורי . השופטים קבעו כי החלטתו של הצנזור לפסול כתבה במקומון " העיר" המותחת בקורת על תפקוד ראש המוסד למודיעין ותפקידים מיוחדים , תוך ציון שהדבר בא לרגל חילופים קרובים , אינה עומדת במבחן זה " . המשימה המוטלת על הצנזור קשה ביותר - לאזן בין שני ערכים יסודיים , שמירה על חופש הביטוי וזכות הצבור לדעת מחד , לבין הפיקוח על חשיפת מידע שפרסומו יגרום נזק למדינה . לשם כך נדרשים היגיון בריא וחשיבה אנליטית קרה . כמי שצורף לצנזורה הצבאית 20 שנים קודם לכן ושירת שם כעשור , אוכל להעיד שהרבה לפני פסיקת בג " צ , כך נהגו שני הצנזורים הראשיים שהייתי כפוף להם : בראון ז " ל ושני , ייבדל לחיים ארוכים . לא בכדי שניהם שימשו בתפקידם שני עשורים כל אחד . עיתונאים מקומיים וזרים כאחד שמחו שיש עם מי לדבר בצנזורה , ושנעשים מאמצים רבים שלא להפריע בעבודתם . תקנה 98 קבעה : " אם צונזרו חלקים מידיעה , יש לוודא שאי אפשר יהיה להבחין בכך שהידיעה עברה טיפול צנזורה " - כלומר , לא להשאיר חלל ריק במקום המילים שנמחקו . לרוב העיתונים מילאו אחר הוראה זו , ולעתים כשכעסו על הפסילה - השאירו את הכתם הלבן שינוי בעקבות אסון צאלים ב ' ראשיתה של הצנזורה הביטחונית בארץ ישראל ב , 1939 - עם פרוץ מלחמת העולם השנייה . ממשלת המנדט חששה כי פרסום ידיעות על תנועות הצבא הבריטי במזרח התיכון יסייעו לאויב הגרמני , שניסה לעטוף בתנועת מלקחיים את ארץ ישראל . מצפון - מזרח , בעיראק , פרץ מרד רשיד עלי אל - כילאני הפרו - גרמני ; ומדרום - מערב תושבי קהיר ייחלו ל " שחרור הגרמני " בהגעתו של הגנרל רומל לקהיר . העיתונים בארץ היו אז " הבוקר " , " דבר " , " המשקיף " , " הצופה " , " הארץ" ו " ידיעות אחרונות " . תחנת הרדיו " קול ירושלים " שידרה מהדורה חדשות מדי שעתיים החל מהשעה . 12 : 00 לחצי הצנזורה לא היו כבדים והעיתונות שמחה לשתף פעולה . בתום המלחמה , בשנת , 1945 הופסקה הצנזורה לזמן מה . כשהתחדש המאבק לעצמאות היא כוננה מחדש עם סמכויות נרחבות יותר מאשר בעבר , שפורסמו במסגרת תקנות ההגנה לשעת חירום 1945 של ממשלת המנדט . תקנה 98 קבעה : " אם צונזרו חלקים מידיעה , יש לוודא שאי אפשר יהיה להבחין בכך שהידיעה עברה טיפול צנזורה " – כלומר , לא להשאיר חלל ריק במקום המילים שנמחקו . לרוב העיתונים מילאו אחר הוראה זו , ולעתים כשכעסו על הפסילה - השאירו את הכתם הלבן . " ועדת העורכים " , גוף המתאם בין העיתונות לבין הנהגת הישוב , הוקמה ב 1942 - ביוזמת העיתונאים . אלה ביקשו לקבל מידע רגיש לגבי הנעשה בארץ במטרה לסייע להנהגת היישוב במאבקה מול ממשלת המנדט . עם קום המדינה חודשה פעילות ועדת העורכים , והפעם שיתוף הפעולה נקבע בין גורמי הביטחון לעיתונות . הוועדה נועדה לעדכן את העורכים בסוגיות ביטחוניות רגישות שפרסומן עלול להזיק , גם אם ממקורות חוץ . בעקבות אסון צאלים ב ' חשו בעיתונות שהצנזורה מנצלת את ועדת העורכים כדי לכבול את ידיהם . " הארץ " היה הראשון שפרש מוועדת העורכים , ואחריו עזב " ידיעות אחרונות " . כך קרסה הוועדה , ועמה הסכם ההבנות בין העיתונות לבין הצנזורה שקבע כי " עובדים לפי הספר " . טעות מרה בדיווח בין העיתונאים הזרים היו כאלה שהרגישו שהממסד הביטחוני מתייחס אליהם כאל מרגלים . תחושה זו אינה רחוקה מן המציאות , שכן נרצה או לא נרצה - משימתם היא מעין ריגול גלוי . בין העיתונאים הזרים היו שלושה יהודים אמריקאיים בכירים ביותר , שחשו את שותפות הגורל עם ישראל ועלו ארצה : משה לוין מ " טיים מגזין " , מייקל אלקינס מ " ניוזוויק " וג 'יי בושינסקי . באחד הימים של 1968 ביקש הצנזור מלוין להרצות לצנזורים על עבודתו כעיתונאי זר . האיש עשה זאת בחפץ לב , ופתח את הרצאתו במשפט : " מרגלים . I want you to know , we are not " בהמשך הוא ניסה להסביר שכל המידע שהם משגרים לחו " ל מקורו במקורות רשמיים , ולכן מצער אותו שיש כאלה הרואים בו ובחבריו מרגלים . באחד הימים נכנס אליי עיתונאי אמריקאי צעיר שהגיע מקהיר , קורן מאושר . ולמה ? הוא סיפר לי שהוא נשלח לקהיר לפני חמישה שבועות , ניגש ללשכת העיתונות הממשלתית בעיר כדי להוציא תעודת עיתונאי זר ולאחר שנופקה התעודה , אמר לו הפקיד המצרי שכבר קבע עבורו שתי פגישות עבודה . הראשונה למחרת , עם דובר ממשלת מצרים , והשנייה בעוד יומיים , עם דובר הצבא המצרי . לפגישה אצל הדובר הממשלתי הוא התייצב ועמו נכנס השרת של הדובר עם פינג ' ן קפה קטן . קפה כזה , המוגש במהירות מיד בתחילת הפגישה , מכנים בערבית " קפה שלום ולהתראות " (قهوة مع السلامة) . הדובר אמר לו שאם יהיה מה לומר ידווחו לו , וכל שאלה יש לפנות רק אליהם . הדובר קם מכיסאו כסימן לסיום הפגישה . למחרת המחזה חזר על עצמו , בתוספת התראה : אל תנסה לשאול חיילים או קצינים , כי איש לא יענה לך . כעבור כמה ימים של נידוי וחרמות , שבהם הוא לא הצליח ליצור

המרכז למורשת המודיעין (מ.ל.מ) ע"ר


לצפייה מיטבית ורציפה בכותר