|
|
עמוד:11
מאמרה של תמר סוברן דן במודל הלשוני של הפזמון האלתרמני ולצדו המארג המשלבי בשירי נעמי שמר וקווי אפיון של לשון הפזמון של חיים חפר ותרומתו לעיצובה של העברית הישראלית . במאמרה נבחן האופן שבו משפיע השיר הפופולרי העברי על תודעת הלשון ועל שימושי הלשון בחילופי הדורות , לאור היבטים תאורטיים נירולוגיים , פסיכו בלשניים , תרבותיים וחינוכיים של הקשר בין פזמונים מולחנים לשאלות של זיכרון , תודעת לשון ותודעת תרבות . בחטיבה שיוחדה לשירי הזמר של נעמי שמר בוחנת אפרת ברט את היחס בין המשקל הפואטי למשקל המוסיקלי בלחניה של נעמי שמר . האופן בו המשקל המוסיקלי סוטה מהתכתיבים , שמעמיד בפניו לכתחילה המשקל המוסיקלי של הטקסט , מתפרש כפרשנות אישית של הטקסט השירי , בעיקר בשני השירים : ״פגישה לאין קץ״ לאלתרמן ו״׳זמר׳ לרחל״ . יעל רשף בוחנת את יצירתה המוקדמת של נעמי שמר ( 1967 - 1948 ) בהשוואה למסורת הזמר של תקופת היישוב , ומצביעה על ההשפעה המרכזית שהייתה לבחירותיה הלשוניות על עיצובו מחדש של הזמר ועל התאמתו לתנאים החדשים שנוצרו עם המעבר מיישוב למדינה . את הדיון בשירי הזמר של נעמי שמר חותם מאמרה של טלילה אלירם הסוקר את ההיבטים המוסיקליים של מוטיב האור בלחניה ואת הזיקות שבין הביטוי המילולי של המוטיב לביטויו המוסיקלי . הדיון מתבסס על הקורפוס השלם של שיריה , שנדפס בחמשת ספרי שירתה . בחטיבה שיוחדה לשירי אהוד מנור עוקבת בתו , גלי מנור , אחר מקומו של אהוד מנור כחוליה מקשרת בין הזמר העברי הישן ובין פזמון אישי לירי במסורת האמריקנית של . singer - songwriter שירים דוגמת ״אחי הצעיר יהודה״ , ״ימי בנימינה״ , ״ברית עולם״ ו״ילדותי השנייה״ הם שירים שבהם משתנה ומתבגר דובר לירי – מן הזמר העברי של ראשית המדינה אל תקופת השבר בחברה הישראלית שאחרי מלחמת ששת הימים ומלחמת יום הכיפורים . נטייתו , למן 1966 ואילך , לכתוב בגוף ראשון והיבטים ביוגרפיים המשתקפים בשירתו , חושפים את אופני ההבניה של פרסונה גברית חדשה בשירתו . המדור החותם – ״זמן ומקום בזמר העברי״ – פורש ביריעה רחבה את גילומם של מושגי הזמן והמקום בהקשר של היבטים תמטיים ומוסיקליים בזמר העברי . נפתלי וגנר מציג פרשנות עצמאית לנובלה הקנונית של קנז , מומנט מוסיקלי , המבוססת על קריאה ״מוסיקלית״ של התרחשויותיו . הוא עושה זאת אגב רדוקציה של סיפור טעון זה לסימבוליקה המוסיקלית שלו , המעוגנת בזמר העברי , ובפרט בשירי ״ארץ ישראל העובדת״ כפי שרווחו בשנות ה 50 של המאה העשרים , והיוו חלק בלתי נפרד מהגרעין התרבותי הקשה של הרובד הדומיננטי בחברה הישראלית , בעיקר בקרב בני תנועות הנוער החילוניות . בעוד האקורדיון
|
|