|
|
עמוד:12
הוראות הרופאים , והתוצאות תהיינה טובות מאוד " . לאיוואן איליץ ' יש הבזקי תקווה שאולי הגלגל יתהפך , אבל כשהוא נחלש והולך וגופו כוחש עוד ועוד , הוא מבין מה קורה . ייסוריו הולכים וגוברים , והוא פוחד מהמוות . אבל המוות אינו נושא שרופאיו , חבריו ומשפחתו יכולים לשאת . זה מה שגורם לו את הכאב העמוק ביותר . " הייתה תחושה שאיש אינו מרחם עליו כפי שהיה רוצה " , כותב טולסטוי . " ברגעים אלה או אלה , לאחר ייסוריו הממושכים , רצה איוואן איליץ ' יותר מכול ( אף על פי שהתבייש להודות בכך ) — שמישהו ירחם עליו כעל ילד חולה " . הוא השתוקק שילטפו אותו וירגיעו אותו . " הוא ידע שהוא חבר חשוב במועצת השופטים , שזקנו מאפיר , ומשום כך משאלתו אינה אפשרית ; ואף על פי כן רצה מאוד שזה יקרה " . אנחנו הסטודנטים סברנו שחוסר היכולת של האנשים סביב איוואן איליץ' להעניק לו נחמה ולהכיר במה שקורה לו הוא מחדל של אופי ותרבות . רוסיה של סוף המאה התשע עשרה בסיפור של טולסטוי נראתה לנו קשה ואכזרית , כמעט פרימיטיבית . כמו שהאמנו שהרפואה המודרנית מן הסתם הייתה מרפאה את איוואן איליץ ' ממחלתו , תהיה אשר תהיה , כך גם קיבלנו כדבר מובן מאליו שיושר וטוב לב הם מכלל אחריותו הבסיסית של הרופא המודרני . היינו בטוחים שבמצב כזה היינו נוהגים בחמלה . הידע הדאיג אותנו . ידענו איך להתייחס לחולה באהדה , אבל כלל לא היינו בטוחים שהיינו יודעים לאבחן אותו ולטפל בו כראוי . שילמנו שכר לימוד כדי ללמוד את התהליכים הפנימיים של הגוף , את המנגנונים הסבוכים של הפתולוגיות שלו ואת המאגר האדיר של תגליות וטכנולוגיות שפותחו כדי לעצור אותם . לא עלה על דעתנו שעלינו לחשוב על דברים רבים מלבדם . ולכן הוצאנו מהראש את איוואן איליץ ' . אבל בתוך כמה שנים , כשקיבלתי הכשרה והתחלתי לעסוק בכירורגייה , פגשתי מטופלים שנאלצו להתמודד עם הוויות ההתדרדרות והמוות , ולא נדרש לי זמן רב להבין באיזו מידה אינני ערוך לסייע להם . התחלתי לכתוב כשהייתי מתמחה זוטר בכירורגייה , ובאחד ממאמריי הראשונים סיפרתי את סיפורו של אדם שקראתי לו ג ' וזף לזרו ֹ ף . הוא היה מנהלן עירוני , וכמה שנים לפני כן מתה עליו אשתו מסרטן ריאות . כעת היה בשנות השישים לחייו וסבל בעצמו מסרטן חשוך מרפא — סרטן ערמונית גרורתי מתקדם . הוא איבד יותר מ 25 קילוגרם ממשקלו . בטנו , שק האשכים שלו ורגליו היו מלאים
|
|