|
|
עמוד:14
ושידוליהם מביאים אותו לידי החלטה : " ויהי מה ארוץ ואולי , להשלים חפץ רעי , אף אני אחוה דעי " . אך החלטתו זו אין בה די , וכשהוא ניגש למלאכת הכתיבה הוא רואה כי " החרוזים ... שגבו ממני / ואין בי כוח לחברם ולערכם כרצוני " . תהליך היצירה המורכב והמסובך הופך הוא עצמו בהמשך הדברים לחלק מבניין דברי השבח לנמען : חשבתי מזמה עליהם / ואתחכמה להם ואכבשם בשם משה / ונכבש החזק וירף הקשה . ויכנעו לי אחרי חוסן / עד שהבאתים בכפל רסן . ואערוך מהם ערך שיר לעניניו / כאשר אדוני רואה בעיניו . כנגד המחסום הכבד העומד לפני היוצר לא נמצאה לו אלא תחבולה אחת , " לכבוש" את החרוזים הסרבנים כיבוש מוחלט בעזרת השם " משה " , מעין השם המפורש , אשר בעזרתו נעשים מעשים מחוץ לגדר הטבע ( ראו , למשל , בבלי יומא סט ע״א ) . בעזרת שמו של המהולל , שהוא הוא שליט השירה , נכנעים החרוזים והרעיונות ומובאים " בכפל רסן " – ברסן החרוז המדויק וברסן המשקל והתבנית , ובסופו של דבר מתקבל שיר ראוי , ערוך כהלכה בענייניו " כאשר אדוני רואה בעיניו " , כלשונו בתיאור השיר באיגרת הנלווית לשיר ומוסיפה לו תוקף וחיזוק . אך תהליך היצירה משמש את היוצר גם בשירים עצמם . כך למשל בשיר לכבוד רבי יוסף אבן ברון : לא מתמול פיות שחוק נמלאו / עד כי בך יוסף לבבות גאו באו חרוזים לא קראם רעיון / נקרה בפי נקרו ולא נקראו לא נמנעו מבא ברסן משקלי / השיר אבל שמעו שמך ובאו לא פי יהללך אבל כי אכתבה / מפי חסדיך אשר יקראו תהליך הכתיבה , אומר כאן ריה " ל , מצריך מחשבה ועמל רב ואף כיבוש והכנעה בתחבולות שונות ומשונות , אבל משביקשתי לכתוב שבחך לא הייתי צריך להתאמץ , כי החרוזים באו מאליהם , ולא סירבו כלל לקבל עליהם את רסן המשקל , שאף התאמתו למילות השיר ולחרוזיו דורשת יגיעה רבה . עוד זאת , כל הכתיבה כולה זורמת מאליה , לא אני הכותב , אלא מפי חסדיך הדברים נכתבים . הם עצמם מספרים את עצמם . מכאן ואילך נמנים שבחי המהולל . תהליך היצירה המייגע הופך כאן לציור לשון מתפתח כחלק משבחו של הידיד , אין צורך להתייגע , החרוזים מאליהם באים לכבודו , ואף לא היה צריך להזמינם , הם נזדמנו 5 והעניין מתקשר למשה שהרג את המצרי " בשם המפורש " . ראו רש " י לשמות ב , יב , ותגובת אבן עזרא על אתר . 6 ח׳ בראדי ( מהדיר ) , דיוואן יהודה בן שמואל הלוי , א – ד , ברלין תרמ״ד – תר״ץ ( להלן : בראדי , ריה״ל ) , א , עמ׳ . 2 – 1
|
|