ד, ד-יא ה׳ מלמד את יונה לקח

עמוד:134

פרק ד פסוקים י -יא ויאמר ה ' אתה חסת על הקּיקיון אשר לֹא עמלתּ בו ולֹא גדּלתּו שבן לילה היה ובן לילה אבד : ואני לֹא אחוס על נינוה העיר הגּדולה אשר יש בהּ הרבה משתּים עשׂרה רבו אדם אשר לֹא ידע בין ימינו לשׂמאלו ובהמה רבה : כשם שמעשה אליהו בחורב ( מלכים - א יט , א - יח ) מסתיים בדברי כיבושין , בהטפת מוסר לנביא שלא הבין את הלקח שביקש ה ' ללמדו - עד מה גדולה חשיבותם של הרחמים ( פסוקים טו - יח , וראו עמ ' - ( 119 כך גם סיפורנו . דברי ה ' מציבים השוואה על דרך קל וחומר בין המשל , הקיקיון , לבין הנמשל , נינוה ואנשיה , ובין יונה לבין ה ' הדובר אליו . פסוק ו : אתה חסת על הקיקיון אשר לא עמלת בו ולא גידלתו שבן לילה היה ובן לילה אבד פסוק יא : ואני לא אחוס על נינוה העיר הגדולה אשר יש בה הרבה משתים עשרה רבו אדם אשר לא ידע בין ימינו לשמאלו ובהמה רבה יונה חס , חמל ( פועל המתאר בדרך כלל יחס כלפי בני אדם , כגון " לא תחוס עינך עליו " [ דברים יג , ט ] או " לא אחמול ולא אחוס " [ ירמיה יג , יד ] וראו עמ ' , ( 119 על הקיקיון , צמח יחיד , עלוב ובן חלוף , שהוא עצמו לא השקיע מאמץ כלשהו בטיפוחו , צמח שזכה בו מן ההפקר מבלי שטרח על גידולו . לשון עמ " ל כאן פירושה עבודה מייגעת . למעשה לא על הקיקיון חס יונה , אלא על עצמו , שהרי עמו היה הקיקיון אמור להיטיב . ה ' נמנע מלציין שהוא הוא שיצר לא רק את הקיקיון אלא גם את נינוה וכונן אותה כעיר גדולה , שהרי דבר זה הוא בבחינת מובן מאליו , וגם פרט שאין ראוי להזכירו : לא יחסו של ה ' כבורא העיר ואנשיה היא העיקר , אלא מהותה של אותה עיר ומה שהיא מכילה בקרבה . קיומו של הקיקיון האחד היה רגעי - בו בלילה שנוצר גם קמל , בעלות השחר , בטרם בוקר : " שבן לילה היה ובן לילה אבד " . " ב ִּ ן " הוא צורת הסמיכות של ב ֵּ ן ( ראו " ב ִּ ן הכות " [ דברים כה , ב ] . צורה זו מופיעה גם בשמות כמו ב ִּ ן יקה [ משלי ל , א ] או ב ִּ ן נון ) , צורה לשונית המבטאת בפסוקנו את משך הזמן הקצרצר . הקיקיון " אבד " , אך המלחים ואנשי נינוה שהתפללו וקיוו כי לא יאבדו ( א , ו : " אולי יתעשת האלוהים לנו ולא

קרן אבי חי


לצפייה מיטבית ורציפה בכותר