ג, ה-י חזרת אנשי נינוה בתשובה ומחילת ה׳ להם

עמוד:113

וכשם שאלוהים " רואה " הוא אף " שומע " . כך במזמור יונה : " מבטן שאול שיוועתי שמעת קולי " ( ב , ג ) , ועל כן הוא מצויר כמי שיש לו גם אזניים , שנאמר " ויהי העם כמתאוננים רע באזני ה '" ( במדבר יא , א ) . חוש נוסף המיוחס לאלוהים הוא חוש הריח : " וירח ה ' את ריח הניחוח " ( בראשית ח , כא ) , ולפיכך הוא מתואר כמי שיש לו אף , כגון " ישימו קטורה באפך וכליל על מזבחך" ( דברים לג , י ) . לאלוהים מיוחסים גם אברים נוספים כגון פה שבאמצעותו הוא משמיע את דברו ( " ואת פי ה ' לא שאלו " [ יהושע ט , יד ]) , ידיים ( " וגם יד ה ' היתה בם" [ דברים ב , טו ]) , רגליים ( " אני עם לבבי לבנות בית מנוחה לארון ברית ה ' ולהדום רגלי אלוהינו " [ דברי הימים -א כח , ב ]) ואף פנים ( " פני ה ' בעושי רע " [ תהילים לד , יז ]) . דווקא על האלילים , שלפסליהם דמות אדם , נאמר " ועבדתם שם אלוהים מעשי ידי אדם עץ ואבן אשר לא יראון ולא ישמעון ולא יאכלון ולא יריחון " ( דברים ד , כח ) , ושוב - והפעם עם מניין איבריהם - " פה להם ולא ידברו עיניים להם ולא יראו . אזניים להם ולא ישמעו אף להם ולא יריחון . ידיהם ולא ימישון [ = ימששו ] רגליהם ולא יהלכו לא יהגו בגרונם " ( תהילים קטו , ה - ז ) . מגמה בולטת בתרגומים הארמיים למקרא כולו הוא ניסיונם לעמעם בדרכים שונות את הדיוקן האנתרופומורפי ( = מי שצורתו צורת אדם ) של האלוהים . כך , למשל , בפסוקנו גורס התרגום הארמי במקום " וירא האלוהים " - " וגלן קדם ה '" , כלומר , נגלו [ הדברים ] לפני ה ' , ובמזמור יונה ( ב , ג ) תחת " שמעת קולי " הוא מתרגם " וקבל צלותי " ( = וקיבל את תפילתי ) . ואת פתיחת הספר " ויהי דבר ה ' אל יונה " ( כמו גם ג , א ) הוא מתרגם : " והוה פתגם נבואה מן קדם ה ' עם יונה " , כלומר : " היה דבר נבואה [ שנשלח ] מלפני ה ' אל יונה " , והכל כדי שלא ישווה הקורא לאלוהים דמות אדם הרואה , שומע או משמיע קול בפיו . תשובה של רמאות דעות מנוגדות מצאנו בספרות חז " ל באשר לטיבה של תשובת אנשי נינוה . לעיל ראינו ( פסוק ח ) כי יש מחכמינו הסבורים שאנשי נינוה השיגו את מטרתם , להינצל מן החורבן , גם על ידי איום לפגוע בבעלי חיים שלא חטאו וגם על ידי דיבור בוטה כלפי האלוהים . קיצונית יותר היא הדעה כי תשובתם של אנשי נינוה " תשובה של רמיות" היתה . כך סבר החכם הארצישראלי ר ' שמעון בן לקיש ( ירושלמי תענית ב , א ) כאשר הציג את ההפרדה בין צעירי הבהמות לאימותיהם , וכך אמר בלשון מפורשת יותר בן דורו , ר ' יוחנן , שקבע כי האמור בספרנו " וישובו איש מדרכו הרעה ומן החמס אשר בכפיהם " משמעו ש " מה שהיה בכף ידיהם החזירו , מה שהיה בשידה תיבה ומגדל [ = כלי אחסון שונים ] לא החזירו " ( שם ) , ללמדך כי התרחקות אנשי נינוה מן החמס והגזל היתה מעשה חיצוני בלבד , חלקי ולא שלם , מראית עין ותו לא . לעומת שני חכמים ארצישראליים אלו שמענו בתלמוד הבבלי , בשם חכם בבלי , כי תשובת אנשי נינוה היתה מעשה מופלא : " אמר שמואל : אפילו גזל מריש ובנאו בבירה [ = אפילו אם אדם גזל קורה אחת ועשה בה שימוש לבניין ארמון ] - מקעקע [ = הורס ] כל הבירה כולה ומחזיר מריש לבעליו " ( תענית טז ע " א ) . ההלכה איננה דורשת לעשות כך , אך אנשי נינוה - לפי מסורת זו - תיקנו את דרכם בהקפדה ובעוצמה בלתי רגילות . חוקר המדרש , פרופ ' א " א אורבך , תהה על העובדה שבניגוד למשנה ( תענית ב , א ) , שבה מוצגת תשובת אנשי נינוה כמעשה נאצל הראוי לחיקוי , סוברים חכמי ארץ ישראל ( אך לא הבבליים ) כי לא כך היה המעשה . הבדל זה הוא מסביר על רקע עלייתה של הנצרות , ועל רקע פרשנותה לספר יונה . הנצרות ראתה בחזרתם של אנשי נינוה בתשובה , בעקבות תיקון דרכי ההתנהגות החברתית שלהם - מבלי שקיבלו עליהם מצוות כגון מילה או שמירת שבת - את הדרך הראויה לזכות בחסד האלוהים . ראשוני הנצרות גם ראו את דמותו של יונה , שנעלם מעל פני האדמה לשלושה ימים ושלושה לילות ושב אליה , כמסמלת את דמותו של מחולל הנצרות , וכהוכחה כי כבר התנ " ך מכיר באפשרות זו של העלמות וחזרה לעולם . ( אגב נעיר כי הדג שבלע את יונה הוא אחד מן הסמלים הקדומים של האמנות והמחשבה הנוצרית . ) ספר יונה שימש מבחינה זו את הנצרות כספר לתעמולה דתית , וחכמי ארץ ישראל - שחיו בגליל בשנים שבהן החלה עלייתה של הנצרות - חייבים היו להתמודד עם פרשנות זו , ומכאן קביעתם כי תשובת אנשי נינוה של " רמיות " היתה .

קרן אבי חי


לצפייה מיטבית ורציפה בכותר