פתח דבר

עמוד:14

במרכזי המחקר והכתיבה ובקרב קהל הקוראים והמבקרים וגורמים לערעור הסדר הקודם המפריד בין העולם המערבי , הלבן , לבין השאר " ( שם , עמ ' . ( 47 כשרעיונות אלו , אודות הגבולות בין שדה המחקר לחוקר , מלווים אותי , ניגשתי להגדיר מקום וגבולות ביני לבין הנשים שאת עולמן בחרתי להכיר . בדקתי עד כמה הפכו פגישותיי עמן מראיונות עם " אחרים " למפגשים ביני המקשיבה והכותבת , לבין המספרות , כאן , במקום משותף והבנתי עד כמה קרובים חייהן של נשים אלו לחיי . גיליתי שהכלים החשובים ביותר העומדים לרשותי כחוקרת שבחרה לשמוע סיפורי מורות ערביות ובהמשך מנהלות ערביות , הם האמפתיה והסקרנות האנושית והאינטלקטואלית , אך אין זה מספיק . עליי להפוך אותן לשותפות במחקר במקום לנחקרות ולהעביר אליהן את ההרגשה שהן מעניינות אותי כבני אדם וכנשים ולא רק כמייצגות תופעה . קיוויתי שתהיינה שותפות לתחושה שלי כי רב המאחד בינינו על המפריד וכי יכירו בכך שהן בעלות הידע במחקר . אך יחד עם זאת היה עליי לזכור שאני נציגת התרבות הדומיננטית . יותר מכול היה עליי להאמין שבכמה מישורים לפחות אין " שם " ו " כאן " . שדה המחקר נמצא בתוך בית משותף שכולנו חיות בו , חיינו מושפעים מזהות אתנית ותרבותית אך גיל , מצב משפחתי , אמהוּת , תפקיד ומעמד מקצועי משפיעים לא פחות . מלבד מה שייחד אותן כערביות , סיפוריהן עסקו במאבק לעצמאות והגשמה אישית , מאבק בדיכוי ובאפליה מגדרית , מאבק לשוויון בין בנים ובנות , נשים וגברים , ובצורך לשנות את היחס כלפי תלמידים מגישה סמכותית ופטריארכלית לגישה תומכת , אכפתית ומתחשבת . כל אלה ועוד היו גם חלק מהביוגרפיה האישית שלי כאישה ומורה . ההזדהות שלי עמן , כנשים הפועלות לשנות את הסדר הקיים במשפחה ובבית הספר , הייתה עמוקה מכל הזדהות אתנית או תרבותית . רק טבעי היה שחזרתי אחרי למעלה מעשור לשמוע סיפורים של נשים שהגיעו לתפקידי ניהול , ביניהן גם כאלו שהשתתפו כמורות במחקר הראשון .

לעמוד קודם  |  לעמוד הבא