פתח דבר צא מן התבה

עמוד:11

אלו מאנשי הספרות המציגים באופן משכנע את הקשרים העמוקים בין היחידות בצורתן הסופית ? חשוב בעיניי שיובן גם דבר מה נוסף : יובן מדוע אופיה התשתיתי המורכב של הסוגיה כמסגרת ספרותית מעודד ואף מצדיק פנייה אל דרך אחרת , דרך המוצאת השראה במחשבה – שזה מכבר קנתה שביתה בשדות אחרים – על אודות המפורק , הלא יציב והמתעתע שבספרות ; מחשבה שביטוייה התאורטיים מתוארים לרוב , ויתוארו גם כאן , כביטויים של ׳פוסט סטרוקטורליזם׳ ( מונח מתעתע מאוד כשלעצמו ) . מגמתו המפורשת של הספר היא אפוא להבליט את מעלותיו של דגם ביניים חיוני , המושפע עמוקות מאותה מחשבה : דגם המודע לכוחה ולעוצמתה של מלאכת העריכה המשתקפת בסוגיות התלמוד הבבלי , ובה בעת מגלה ספקנות רבה יותר באשר למידת ׳הצלחתה׳ , או שליטתה בעולה מתוך חומריה ( וחומרים סיפוריים בכלל ); דגם המבקש לתרום להעמדת תצורת קריאה מורכבת , שאינה ממהרת לפתור בעיות פרשניות , אלא מחדדת את תשומת הלב לנסיבות היווצרותן , שהן , פעמים רבות , נקודות חיכוך בין כוחות שונים הפועלים בסוגיה ומעצבים את דמותה . ליתר דיוק , לא רק את דמותה , אלא גם את דמות נמעניה : תנאי הכרחי לניסיון האמור מגולם בהכרה נחוצה בתפקיד הקורא בכל תהליך של הפקת משמעות מן הטקסט הנקרא , תפקיד שביקורת הספרות יודעת לאפיין עתה טוב מבעבר . ברקע הדברים עומדות שאלות נכבדות מאוד : ננסה לבדוק למה אנו מתכוונים כאשר אנחנו מגדירים רצף מילים נתון – למשל , סיפור או סוגיה תלמודיים – כ׳ספרות׳ , וכיצד הגדרה זו משפיעה על תפיסת משמעותו החמקמקה . ג שבעה סיפורים יעמדו כאן לניתוח – שישה מן התלמוד הבבלי , ואחד מן המדרש הארץ ישראלי הקדום פסיקתא דרב כהנא . לשבעת הסיפורים נוסחת פתיחה זהה – ״בשעה שעלה משה למרום ... ״ – וכולם מתארים את שאירע לו למשה בשעה שעלה לקבל את התורה ולהורידה לארץ . קשה להפריז בהדגשת מעמדם המכונן של אותם הרגעים – רגעי התגלות באש , בענן ובעשן – בתודעה ההיסטורית הציבורית של העם היהודי לדורותיו ; ואולם בתוך הסיפור הקולקטיבי חבוי גם סיפור אישי ופרטי למחצה – סיפורו של מנהיג עניו , כבד פה ולשון , שנבחר לתווך בין העם שיצא זה עתה ממצרים לאל המוליכו במדבר . לפי התיאור המקראי , משה עולה לראש הר סיני ומתייחד שם עם אלוהיו ארבעים יום וארבעים לילה ; בראש ההר , לא מעבר לשם . כך הטעים גם אחד החכמים בתקופת התנאים בהכריזו כי ״מעולם לא עלה משה למרום״ ( מכילתא דרשב״י , יט , כ ) . קביעתו החריפה משיחה אולי לפי תומה , כי יש מי שסובר אחרת , יש מי שמייחס למשה עלייה למרום , ומעצב את זהותו הדתית בהתאם ; והנה אף על פי כן לא נמנעו חכמים אחרים , בני דורות אחרים , מלספר בעליית משה , בהופכם את הרגע הטעון לפסוקית זמן תמימה למראה ( ״בשעה שעלה״ ) . דווקא משום כך ראוי להבהיר כי ההיבטים התאולוגיים המשוקעים

לעמוד קודם  |  לעמוד הבא