|
|
עמוד:12
פעולותיה , בדיוק ברמת המלאי המתחייבת מדרישות הייצור והמכירות ובדיוק ברמת החייבים המתחייבת מאסטרטגיית אשראי אופטימלית . בהנחה של תחזית מושלמת רמת הנכסים השוטפים היא הרמה התיאורטית המינימלית לפירמה החותרת להשאת ערכה . רמה גבוהה יותר פירושה גידול בנכסי הפירמה ללא גידול מתאים בתשואה , דהיינו צמצום שיעור התשואה על ההשקעה . רמה נמוכה יותר פירושה אי – יכולת לפרוע חובות , אובדן מכירות והפרעות בייצור . מאחר שבפועל אין הפירמה מסוגלת לערוך תחזיות מדויקות , ניהול הנכסים השוטפים כרוך : א . בקביעת רמות המינימום הנדרשות מכל נכס . ב . בהוספת מלאי ביטחון , כדי להביא בחשבון את העובדה שהתחזיות אינן מושלמות . פירמה הנוקטת באסטרטגיה של החזקת נכסים שוטפים בשיעור גבוה , תוסיף מלאי ביטחון גדול יותר , יחסית לפירמה הנוקטת באסטרטגיה של החזקת רמות נכסים שוטפים בשיעור נמוך . כללית , זו האחרונה תיצור שיעורי תשואה צפויים גבוהים יותר על השקעתה , אך תישא גם בסיכון גבוה יותר . כלומר , אסטרטגיה זו עשויה להוביל בדיעבד לשיעורי התשואה הנמוכים ביותר . בניהול הון חוזר יעדי המנהל הפיננסי עשויים להיות מנוגדים ליעדי בעלי המניות . ניגוד זה אפשר לתאר במישור של נזילות – רווחיות . יעדי הנזילות מתמצים בפירעון ההתחייבויות הכספיות במועדן ואילו מטרת הרווחיות היא השאת עושר הבעלים . בדרך – כלל , שיעור התשואה על נכסים שוטפים נמוך יותר משיעור התשואה שהפירמה מרוויחה על נכסיה הקבועים , בגלל הסיכון הנמוך יותר למחזיקי הנכסים השוטפים . בדרך – כלל , מימון טווח קצר זול יותר ממימון טווח ארוך . שוב , בגלל הסיכון הנמוך לספקי האשראי . מכאן שככלל , המנהל הפיננסי , הפועל לקידום מטרת הרווחיות יחזיק בסכומים נמוכים יותר של נכסים שוטפים ביחס לנכסים הקבועים , ויממן את נכסי הפירמה בסכומים גבוהים יותר של התחייבויות שוטפות ביחס להתחייבויות טווח ארוך . עם זאת , כלל זה אינו מביא בחשבון את אי – הוודאות בחיזוי דרישות הנזילות . הסיכון שהפירמה לא תוכל לעמוד בהתחייבויותיה הכספיות במועדן , ומכאן אף להגיע לפירוק , כופה עליה חילופיות בין נזילות לרווחיות . חילופיות זו משתקפת בהחלטה על גודל ההשקעה בנכסים השוטפים ובדרך מימון השקעה זו .
|
|