|
|
עמוד:9
- מייצג את ההיבט העממי והמעמדי , באמצעות התקה ספרותית מופתית של אירועי העבר אל עימותי ההווה . בלב מאמרו של חבר ניצב אפיונו של התפקיד שנודע לתיאולוגיה בתיווך בין הקוטב הלאומי לקוטב המעמדי של הציונות הסוציאליסטית . המאמר נחתם בבחינת משמעותה הסמלית של ירושלים , ובהצגת ניצחונה של הממלכתיות על המעמד . מאמרו של יובל עברי עוסק ברומן תל אביב מזרח מאת שמעון בלס ( הרומן נכתב ב - 1966 אך ראה אור ב - . ( 1998 עברי מדגיש את כוחו של הרומן , בזמן כתיבתו , בתיאור פרקטיקות של התנגדות יומיומית כלפי אסטרטגיות השליטה של המדינה הריבונית וכלפי האתוס הלאומי הרשמי , המאשרר אותן . הרומן מתרחש בשכונת התקווה בתל אביב ומתאר את מרחב השכונה כחלל פנוי מריבונות , שהמדינה אינה מצליחה לחדור לתוכו . הרומן מייצג את ניסיונו של בלס לפרק את הקשר החד - ערכי שבין הספרות והשפה העברית לבין הטריטוריה ולהציע במקומו יחס מורכב ומפוצל בין הריבונות הלאומית לבין הספרות העברית . הפרקטיקות העולות מן הרומן חושפות , כדברי עברי , " מבנה ריבוני לא יציב , מקוטע ומחורר " . אמיר בנבג ' י מייחד את מאמרו לדוד כנעני , אחד הדוברים המרכזיים של הביקורת הריאליסטית - סוציאליסטית , שפרחה בשנות החמישים של המאה הקודמת . בנבג ' י דן בניסיונו של כנעני לגשר בין מחויבותו לתפיסת ההיסטוריה הפרוגרסיבית של המרקסיזם - לניניזם - שלפיה על הספרות לסייע בקידום ההכרה המעמדית הפרולטרית - לבין המאפיינים הכאוטיים והניהיליסטיים של הטקסט הספרותי בהיותו ביטוי של עולם אינדיווידואלי . הגותו של כנעני אינה מקפיאה את הניגוד הזה ; היא מציעה מנעד מקורי ולא צפוי של התערבויות פוליטיות באחת ההיררכיות המרכזיות שאפיינו - ועדיין מאפיינות - את מחשבת הספרות העברית . פרשנותה של חנה סוקר שווגר לספרו של אמיל חביביהאופסימיסט בתרגומו של אנטון שמאס מראה איך הטקסט הספרותי של חביבי מצליח לייצר , לשכפל , ולמעשה לפוצץ מבפנים את יחסי הכוח הקיימים בין המדינה היהודית לבין הפלסטינים אזרחי ישראל . הטקסט של חביבי מטפל ביחסים אלה הן כיחסים מעמדיים הן כיחסים לאומיים , ולמעשה פועל את פעולתו בהתרוצצות אידיאולוגית וכוחנית בין שני ההיבטים האלה . התמקדותה של סוקר -שווגר בשאלת המימזיס הספרותי ( הן כייצוג מציאות הן כחיקוי תרבותי ) שוללת באבחה פרשנית אחת את המימזיס האריסטוטלי הקלאסי ואת " החיקוי המתחרה " של אחד העם . בקריאתה בטקסט של חביבי היא מציגה במקומם את החיקוי הספרותי על דרך הפארסה ואת החיקוי התרבותי כ " מימיקרי " , ובכך מצביעה על כוחה הייחודי של יצירתם העברית המשותפת של חביבי ושמאס . מאמרה של יעל שנקר בוחן מקרוב את הופעת הזהות והמעמד בטקסטים ספרותיים של יוצרים דתיים - לאומיים , ומתמקד בשני יוצרים - שמואל לרמן
|
|