|
|
עמוד:12
הירושה המקורית . הווה אומר : הדין הוא שרואה את ההודאה כאילו עכשיו הוא נותן לו : " הרי הוא כנותן לך את האילן מדעתו אף על פי שלא זכית בו מן הדין ! " תפיסה זו שבפירוש הרשב"ם , המוציאה את ההודאה מידי פשוטה , אינה מקובלת על רוב הסוגיות בתלמוד הדנות בדין ההודאה , ואף על פי כן היא חוזרת ומופיעה בלבוש חדש אצל אחדים מחכמי ההלכה האחרונים . חכמים אלה כורכים את ההודאה דנן — "הודאת בעל דין כמאה עדים" — עם הודאה אחרת הקרויה בתלמוד בשם "אודיתא . " זוהי הודאה מיוחדת ונבדלת , המכוונת מעיקרה ליצור זכויות חדשות . לדעתם , קיומה של הודאה מסוג האודיתא , יש בה כדי ללמד על טיבה ומהותה של כל הודאת בעל דין , ולפי זה אין המדובר בהוכחת עובדה אלא היא "מטעם מתנה , " יוצרת את הזכות , החיובית או הקניינית . הבולט שבין בעלי שיטה זו הוא ר' יוסף בן לב . הקושי שעמד לנגד עיניו הוא מדוע הודאת בעל דין קבילה כראיה , והלוא לפי הכלל "אדם קרוב אצל עצמו" דינו כקרוב , והרי הוא פסול בין לזכות בין לחובה ? על כך השיב כדלהלן ו אלא דיראה לי לפי זה הדרך , דמה דהוא חייב הוי מטעם מתנה , וכמו שכתב בעל התרומות וזה לשונו : ומכאן למדו הראשונים דמאן דאודי בפני שנים ב"אתם עדי , " לא שנא דאודי במידי דמחייב בה ולא שנא דאודי במידי דלא מחייב בה , אלא דיהיב ליה במתנה , קנה , דהוי כמאן דאמר נתתי שדה פלוני לפלוני ... וכן הורו הגאונים שכתבו הודאה בחבוריהם באחד מדרכי ההקנאות ... הרי לפנינו , שהודאת בעל דין סתם דינה כאודיתא , כהודאה "מטעם מתנה , " שמטרתה , כאמור , ליצור זכויות חדשות . נראה שהגדרה נכונה של עמדה הלכתית זו בפיקציה משפטית , יש בה כדי לסלק קשיים אחדים שהועלו על ידי מחברים אחרונים כנגדה . ) ג ) דינא דבר מצרא דינא דבר מצרא עניינו זכות קדימה שיש למצרן לקנות את הקרקע הגובלת בקרקע שלו לפני כל קונה אחר , רחוק , שאינו מצרן . לפי דין זה , גם אם הקדים האחר וקנה את הקרקע 8 כגון : שבועות מא ע"ב , בעניין "הודאה מתוך כפירה ; " קידושין סה ע"ב , בעניין המקדש בפני עד אחד כששני בני הזוג מודים במעשה הקידושין . 9 שו"ת מהר"י בן לב , ח '' א סי' יט . 10 כך , לדוגמה , אחת הראיות שהביא בעל קצות החושן נגד דעתו של מהר"י בן לב , אין לה מקום לפי הגדרה זו ; הכוונה לראיה מדין מודה במקצת — וזה לשונו : '' ועוד מוכרע הוא הדבר מדין מודה במקצת דחייבה התורה שבועה . ואילו היה כופר בכל בפני ב"ד , אלא שאומר אעפ"י כן אני מחייב עצמי בפניכם בחמישים זוז , ודאי אין בזה חיוב שבועה , ועיקר חיוב שבועה במודה במקצת משום דהודה במקצת התביעה , ומשום הכי הטילה התורה שבועה על השאר" ( סי' לד ס"ק ד . ( הראיה מדין מודה במקצת החייב שבועה מן התורה יש בה ממש רק אם נניח שהמודה אכן מתכוון להתחייב עתה חיוב חדש ; ועל כן יש לתמוה : אם כן , מה פשר הטלת השבועה עליו , והרי אינו '' מודה" כלל ! אך אם נגדיר את הודאתו בפיקציה משפטית אין כאן כל קושי , שהרי המודה עצמו אכן מתכוון להודות בחיוב ישן הקיים מכבר , ומכיוון שכך ודאי שיש מקום לחייבו בשבועה על פי כוונתו האמיתית .
|
|