|
|
עמוד:י
נקל לראות שגיבורי הפואמה משכתבים את הסיפור המקראי : לא האל הוציא אותם ממצרים כי אם ידם שלהם היא ששחררה אותם מעול השעבוד ; לא האל שלח אותם למדבר אלא הם , מרצונם העז , בחרו בצייה . הם מודים אמנם בניצחונו של האל " ) סגר 3 ? לינו מךברו אל נלןם (" אך זהו ניצחון זמני . הגיעה העת למרוד ולעלות לארץ ולהשאיר את ארון ברית האלוהים מאחור . מתי מדבר של ביאליק הם כוחות טבע כבירים , טיטנים מורדים , פרומתיאוסים אימתניים , המניפים את ידם למול אלוהי ישראל ומבקשים לעלות לארץ ישראל כשהם מסתמכים בלעדית על עוצמתם וזונחים את מורשתם . על החשיבות התרבותית של "מתי מדבר" מלמדת בין היתר העובדה שהשורות המצוטטות כאן נכללו בהגדת הקיבוצים ( תש , ( ה" אחד מ"כתבי הקודש" המכוננים של תנועת העבודה . למול הקטע הזה הוצבו בהגדה , כהד , קטעים משירת הים ( שמות טו -א : טו . ( וכר מהדהדים ומחזקים הם זה את זה : הפואמה פוקדת : "לחרבות ! לרמחים " ! ושירת הים כמו משיבה : "שמעו עמים ירגזון / חיל אחז יושבי פלשת ; " זו מצהירה : "הננו ועלינו / בסערה " וזו מחרה מחזיקה : "אז נבהלו אלופי אדום / אילי מואב יאחזמו רעד . " האיור הממסגר את העמוד מחזק את הרושם : מתחת לפואמה של ביאליק מצוירות דמויות ענקים תפוחי שרירים שכמו צומחים מן האדמה ומנופפים בהתרסה בידיהם ובנשקם למול האויב הטובע תחת מילות שירת הים . מחברי הגדת הקיבוצים , צמאי אפוס חילוני ארצי , זיהו , בצדק , במתי המדבר את בבואת דמותם שלהם ומצאו בשירו של ביאליק תיאור של תמונת המציאות שאליה שאפו : העם היהודי יגאל את עצמו בעצמו , בכוחו ובעוצם ידו . אך לא זו הייתה כוונת המשורר . מיד לאחר התיאור המרהיב של התעוררות מתי מדבר , מספר ביאליק על שוך הסערה : ? 1 בר הסער . נשתתק המךבר מז-עפו וטהר . ובהירים מזהירים מאד השמים וגדולה הדממה . ואךחות , אשר הךבילןתן הסופה באחד המקומות , תקמנה מברע על פניהן וברכה את שם אלהיהן - ופה כבתחלה נטושים בחול ששים ךבוא פגרים ועל פניהם כעין אור : השלים אותם המות גם עם אלהיהם . ואיש אין בארץ שידע מקומם יבנפלם ובקומם - צבךה הסעךה הררים סביבם ותסגר עליהם . אחת מאותן אורחות נתקלת במראה המוזר ומקבלת הסבר מפי מנהיגה הישיש :
|
|