|
|
עמוד:8
פתח דבר תמר אלוני בראש השנה תשנ - 20 . 9 . 1996 - ז" חגגנו לאמא את יום הולדתה ה 99 ובכך היא נכנסה אל תחום ה . 100 יש האומרים כי כל יום שעובר בגיל זה ניתן לאדם במתנה , האם זה באמת כך ? הספקות שבליבי הם כה רבים , והרגשות שלי - ואני יודעת שגם שלה , במידה והיא מסוגלת להביע אותם - הם כה מנוגדים . ... אני מרגישה שלא נותר לה עוד זמן רב לחיות , וכדי להבין אותה ואת מה שעובר עליה ולפענח את כל השמות והאירועים שהיא מזכירה , החלטתי לקרוא ביומן האישי שלה , וזאת למרות שבמשך שנים כה רבות הצליחה להסתיר אותו מכולנו וגם מאבא . לפני כעשר שנים , כאשר פיניתי את חדר ההורים , מצאתי את יומנה של אמא קבור עמוק בארון שבדרך כלל לא ניגשים אליו . אמא ידעה וזכרה בדיוק , למרות שכבר כמעט לא ראתה , היכן נמצא כל פריט ופריט בדירה , ונתנה לי הוראות מה להוציא , מה לזרוק ומה לתת למזכרות . אבל מעולם לא אמרה מילה על היומן האישי שלה . קשה לי להניח שלא זכרה היכן הוא מוסתר או שכחה על קיומו . היא פשוט נתנה לי הוראה לזרוק את כל הסמרטוטים שבארון בלי להתעסק איתם כלל וכלל , ונדמה לי שקיוותה שאזרוק את יומנה עם כל הניירות הרבים , ובכך להמשיך ולהסתיר מאיתנו את קיומו כשם שעשתה שנים כה רבות בהצלחה רבה . מתוך איזו תחושת בטן , פתחתי את ערימת הסמרטוטים ומצאתי את יומנה . אני מודה שהסקרנות הטבעית שלי לדעת מה אצור בתוכו היתה גדולה , ואולם לאחר שדפדפתי בין העמודים הרבים שכבר הצהיבו מיושן והחלו להתפורר , דפים מלאי רגשות וחוויות שמחות , בדידות ואכזבות , הכתובים בכתב צפוף ביותר שלא ניתן תמיד לפענוח , הרגשתי שלא בנוח - מעין הרגשה של אשמה - כאילו פלשתי בלי רשות לעולמה הפרטי ביותר שאותו הצליחה כה טוב להסתיר מכולנו , ונרתעתי . כעשר שנים היה היומן טמון גם אצלי עמוק עמוק בארון ולא העזתי לנגוע בו , אולי מתוך רצון לשמור בליבי את דמותם של ההורים כפי שהיו בזיכרוני : תמיד מיוחדים , גדולים וחזקים , דור נפילים - אהובים ורחוקים . כה מעט ביליתי במחיצתם בילדותי ואף פעם לא ידעתי את כל האמת עליהם , ופתאום גיליתי הורים אחרים , ולא רציתי ולא יכולתי להודות בכך שלמעשה הם כמו כל יותר ההורים , בשר ודם , אנשים ככל יתר האנשים עם תשוקות ויצרים , עם חולשות
|
|