בפרק הקודם תיארתי את אחת התוצאות מרחיקות הלכת של האידיאולוגיה החדשה שצמחה לאחרונה בחוגי מרכז הרב , המתייחדת במסקנות מהפכניות כלפי מדינת ישראל וצה"ל . בפרק זה ארחיב על נגזרת נוספת של אותה מגמה - הסתייגות גוברת והולכת משיתוף פעולה עם הציונות החילונית . השיח המטפיזי שבו מתפרשת מציאות ימינו , הולך ונעשה דומיננטי ברחבי הציונות הדתית , ובפרט במוסדות לימוד התורה השואבים מתורת מרכז הרב והרב קוק . אמנם אלה התפלגו לתתי זרמים שונים , אבל המשותף לכולם הוא השימוש בשיח מיוחד זה . ראשית התפשטותו בחוגי הציונות הדתית בעיקר לאחר מלחמת ששת הימים , אך בשנים האחרונות הוא הולך ומתעצם תוך הדגשת הממד המשיחי שבו . שיח זה חורג מתפקודו כפרשן של המציאות או כמשקף מציאות בלבד , ומתגלה כבעל פוטנציאל לנתב ולהניע פעילויות אנושיות בנתיבים שונים , אישיים , ציבוריים ופוליטיים כאחד . אחד המרכיבים החשובים בשיח זה היא המיסטיפיקציה של הלאומיות הישראלית , מיסטיפיקציה שהיא כה מרחיקת לכת , עד כדי העזה לייחס ממדים אלוהיים של 'ממש' לאומה הישראלית , כפי שהראיתי בפרק השני . מרכיב זה משתלב היטב בפרשנות שלבי הגאולה של ימינו . עם זאת ...
אל הספר