נספח א' קרלוטה יקירתי אבוי , הנני ! הרחק ממך בתוך אותה פריז גדולה שבה אני מתקשה מאוד להתמקם מחדש . לא עוד רכס סאלב או הרי הז'ורה לנגד עיני עם שחר , לא כלום מלבד הערפל בירכתי הגן , העוטף את הצפצפות הצנומות . במהרה הייתי מתנחם על כי איני רואה עוד את ההרים עם נזרי השלג שלהם , אילו היית כאן . נוכחותך הייתה מפזרת את הדוק וגורמת לשמש האביב להפציע מבעד לאותו זרזיף המכבה את היום . ככל שאני מתאמץ , אני חש מובס על ידי מלנכוליה שאין לגבור עליה . הגשם יורד בנשמתי כמו ברחוב . רכשתי לי הרגל כה מתוק לחיות בקרבתך עד שנדמה היה לי שאין זה אמור להסתיים לעולם . עזיבתי , שנדחתה פעמים כה רבות בתום שהייה ממושכת מכפי שיכולתי לקוות , הפתיעה אותי כמו קטסטרופה בלתי צפויה . לא יכולתי להאמין בכך , וכאשר החלו גלגלי הכרכרה לנוע , הם הסבו לי אותו כאב משל עברו על לבי . הנה כבר שישה ימים שלא ראיתיך , שישה ימים גדולים , נצחיים , ומה הם שישה ימים לעומת חודשים שיחלפו ישטפו , הו ! כמה לאט , לפני שאוכל לראותך שוב ! אני כבר מודאג למשך שנה לפחות . נשמתי נשארה בסן ז'אן לידך , ואינני יודע מה לעשות בגופי . אני לוקח אותו יום יום ...
אל הספר