ביקורת המחול בעיתונים אינה עוסקת אלא בכישרונן של השחקניות בלבד . אין מנתחים את יופיין , ולעולם אין מתבוננים בהן בהיבט הפלסטי הטהור . רק לפעמים מדברים בחינניותן , בחביבותן , וזה הכול . עם זאת , שחקנית היא פסל או תמונה הניצבים לפנינו , וניתן לבקר אותה בלי שום נקיפות מצפון , לגנות אותה על כיעורה כשם שמגנים צייר על ליקוי בעיצוב ( שאלת הרחמים ביחס לפגמים אנושיים אינה במקומה כאן , ( ולשבח אותה בזכות קסמיה בקור רוחו של פסל , אשר בעומדו מול גוש שיש , אומר : הנה כתף נאה או יד עשויה היטב . אף מבקר אינו מקפיד בהיבט חשוב זה ; נובע מכך שהמוניטין של שחקניות נחמדות נוצרים דרך מקרה , ולרוב הם רחוקים מלהיות מוצדקים ; יתר על כן , מוניטין אלה מחזיקים מעמד כמחצית המאה לערך : ולמען האמת זה יותר מדי . חבורת גנרלים בני חיל ופקידי ממשל מימי האימפריה , שלא לדבר על אנשי פרובינציה חביבים ואפילו פריזאים מלידה , מעריצים עדיין את הרעננות המסורתית והמיתולוגית של העלמה מארס , סלימנה שאין שנייה לה . ככלל , השחקניות הנאות מכוערות למדי ; הערה זו מוצדקת , אלמלא היה התיאטרון הדום לרגליהן , איש לא היה שם לב אליהן ; הן היו ...
אל הספר