זה היה בשעות הבוקר המאוחרות ברואנדה , ראשיתה של העונה היבשה , אבל מטעי הקפה השוכנים בגבעות מחוץ לעיר הבירה קיגאלי נראו עדיין ירוקים ורעננים . בשטח המתינו אלפי חוואים ומשפחותיהם לקבל את פנינו . היתה זו נסיעתי השלישית לרואנדה מאז שסטארבקס התחילה לרכוש פולי קפה מהמדינה האפריקנית ב . 2004 כשצעדתי לתוך ים האנשים והחזרתי חיוכים לבאים לקדם את פנינו בקואופרטיב של מטע הקפה , היה קשה לדמיין — אם כי בלתי אפשרי לשכוח — שרק 15 שנים קודם לכן סבלו תושבי רואנדה מאלימות אתנית מחרידה ומרצח עם , שהקימו אנשים נגד שכניהם , החריבו קהילות שלמות , הרסו משפחות וגזלו את חייהם של כ 800 , 000 גברים , נשים וילדים בפחות מ 100 ימים . קראתי ספרים על ההיסטוריה הטרגית של רואנדה והכרתי את מנהיגה כיום , הנשיא פאול קגאמה , שמלחמת החורמה שאסר על רצח העם ומסירותו לשיקום ארצו הן דוגמה ומופת לתחייה שאין רבות כמותה בהיסטוריה האנושית . הייתי בארצות אחרות באפריקה , וכמובן כל אחת מהן נגעה בי בדרך משלה . אבל היה משהו ברואנדה ; משהו שראיתי בפני האנשים , במיוחד בעיני הילדים ואמותיהם , שכבש את לבי . נחישותם להמשיך הלאה ולבנות מחדש...
אל הספר