בראשית מארס 2008 לא היתה עוד העובדה שחזרתי לנהל את סטארבקס בגדר חדשות . אנשים מחוץ לחברה — בעלי מניות , אנליסטים , עיתונאים — עברו לעסוק בדברים אחרים והמתינו בשקט לבדוק אם אכן נצליח לשנות כיוון . רובם הטילו בכך ספק . הייתי עסוק כל שעות היום ומדי יום ביומו . הובלתי את עסקת קלובר . תכננתי את השקת פייק פלייס רוסט . ניתחתי את מבנה העלויות של החברה . ארגנתי מחדש את ההנהלה הבכירה . גיבשתי חזון ואסטרטגיה חדשים . כרעתי תחת העומס , אבל לא היה לי זמן לבזבז . כשהאכזבה של הרבעון הראשון כבר היתה מאחורינו , והרבעון השני — הגרוע ממנו — היה בעיצומו , הניעה אותי תחושה עזה של דחיפות . ההזדמנות ללכד אלפי שותפים , ללבות את הלהט שלהם ואת אמונתם בעתיד החברה , לא תהיה קיימת עוד זמן רב . תכננו כבר לכנס 200 מהמנהלים הבכירים ביותר שלנו מכל רחבי העולם לפסגה גלובלית . בפעם הראשונה בתולדות החברה ייפגשו כל סגני הנשיאים שלנו וצוות ההנהגה במקום אחד . כבר מזמן היינו צריכים לערוך את הכינוס חסר התקדים הזה . בתזמון בר המזל , ראיתי הזדמנות להדגיש את חשיבותה של הפגישה . לא חילקנו מראש את סדר היום . סודיות רבה אפפה את האירו...
אל הספר