בשלהי מלחמת העולם הראשונה חידש פרישמן , כאמור , את מכתביו על דבר הספרות והמשיך בהם עד קרוב למיתתו בשנת תרפ"ב . שוב הוא כותב את מכתביו עתירי הרגש ומלאי החן לידידתו , לא קפא על שמריו , והריהו עוקב כסופר צעיר ממש אחר החידושים והתמורות בספרותנו ובספרות הגרמנית , שהיה קרוב אליה במיוחד . מדובר ב"שבעה מכתבים על דבר הספרות , " שבמכורך יצאו בשנת תרפ"ג , שנה לאחר מותו . דומה , גם מזגו הנפשי לא נשתנה : אותה הרתיעה מפני הקלוקל , אותה דהיפות הנפש להגיד לסופרים העברים את חסרונם , אותו העוז והחוצפה לומר דברים מפורשים . שמא נעלמה ממנו נימת היתר של זדון ושל עוקצנות ; ודאי נתרחב חוג התעניינותו ונתגבר מטענו האינטלקטואלי ; וביותר נצטרפה נעימת הסבר , והריהו עומד ומסביר את דעותיו ותפיסותיו במשלים ובדוגמאות ובצי טטות מרובות וארוכות . בין השאר הביא לפני הקורא העברי ממחזותיהם של ריכארד בר הופמאן וסטפאן צוייג על נושאים יהודים , ומתרגם קטעים גדולים מהם , עמודים שלמים , בלשון השירה . אבל רוחו של פרישמן , כאישיות בעלת דיוקן עז וברור וכבעל סגנון אישי מובהק , שפוכה על הכול : אותו אופי החשיבה , אותם הסממנים הספרותיי...
אל הספר