מידת החסד היחסית שהיתה שמורה בהמצרף למשכילי "הדור הישן" ( כאמור , לבד מפולמוסו חסר הפשרות עם גוטלובר ) נמוגה כאשר ניגש לכתוב על האליטה הלמדנית , ובייחוד זו שהכיר באופן בלתי אמצעי בליטא . ככלל המשיך קובנר במסורת משכילית של ביקורת כלפי "הרועים המאבדים" ( כותרת הפרק השני בספרו , ( היינו ההנהגה הרבנית למדרגותיה — למן רבני הקהילה וראשי הישיבות ועד לדרשנים לסוגיהם ולמלמדים . הנהגה זו הואשמה דרך קבע באחריות למה שהמשכילים העריכו בקיפאון החברתי והתרבותי השורר בקרב היהודים , בהתעלמות מקריאה נכונה ומדויקת של המציאות המשתנה ובעוינות להשכלה . אלא שביקורתו של קובנר מיוחדת משתי פנים : אין הוא מסתפק בתלונות על החד צדדיות שבתרבות התורנית , אלא מתבונן בטיפוסים השונים המאכלסים את קבוצות האליטה התורנית של החברה היהודית והנושאים ברמה את אתוס הלמדנות ואת האידאל החברתי התרבותי המסורתי של התלמיד החכם ; ועוד לפני המתקפה האנטי קלריקלית של יל"ג בשנים שלאחר חיבור המצרף , כבר עבר קובנר מהאמונה המשכילית באידאל של הרב המשכיל אל ביקורת מבנית טוטלית של מוסד הרבנות עצמו והצביע על הנזקים הישירים שהרבנים ממיטים לדעתו ע...
אל הספר