יהודה ריינהרץ ההבחנה בין מבשרי הציונות לבין הציונות ההיסטורית , שכה הרבו להתחבט בה , מתבססת על מחויבותה של הציונות ההיסטורית למצוא בשיבה לציון פתרון חילוני לבעיה היהודית . רגשית , היתה המחויבות תולדה של דחיית הכניעה הסבילה שבה הסתגלו יהודים מסורתיים ומודרניים כאחד לגלות . על דרך החיוב ייאמר : הליבה הרגשית של הציונות ההיסטורית מצאה ביטוי בסיסמה של אוטואמנציפציה . הרגש היה אפקטיבי ביותר , עד כדי טראומה , בקרב המצטרפים לתנועה הן מקרב האינטליגנציה ספוגת התרבות הרוסית והן אצל ה'משכילים' הצעירים ספוגי התרבות העברית . מעט מאוד מעבר לרגש זה היה מוגדר בתחילה . הדבר היחיד שנתפס בבהירות היו אותם היבטים של החיים היהודיים שנגדם התקוממו היהודים . הם הכירו את אשר דחו בלהט : התלות הכלכלית של עם של חנוונים ; ההשתעבדות של התרבות היהודית המסורתית לכללי התנהגות מאובנים , ושל יהודים מתקדמים - לשגיונות ולאופנות נוכריים ; ומעל לכל - אזלת היד הפוליטית של היהודים בבואם להגן על עצמם או לפעול בתוקף למען עצמם , כתוצאה מהתפוררותם של הליכוד החברתי והמשמעת בקרבם . הציונים החילונים החדשים ראו בעין יפה כל דבר שנראה מנ...
אל הספר