העליה לרגל תופסת מקום חשוב במסורת היהודית . רכוז הפולחן בירושלים ועלית המוני בית ישראל אליה בשלושת הרגלים היו מכשיר רב ערך שהגביר את רוח האחדות וההזדהות הלאומית . . כתקופת בית שני שמשה ירושלים מרכז לאומי ורוחני ומוקד לעליה לרגל לא רק ליהודי א"י אלא גם ליהדות התפוצות , שעשו אליה את דרכם מארצות רחוקות , לעתים במשך שבועות ארוכים . הדאגה לעולי הרגל ואכסונם הפכו לנוהג מחייב לתושבי ירושלים . לאחר החורבן איבדה העליה לרגל את משמעותה המקורית ועולי הרגל היהודים הסתופפו בעיר הקודש בעיקר כדי לבכות על חורבותיה ולהתפלל לגאולתה . העליה לרגל לא נשאה עוד אופי של חג ושמחה המונית , אלא הפכה למעשה רגשי ואישי , זאת למעט תקופות קצרות , כגון העליות לרגל להר הזיתים בסוכות ( במאות , ( 9-10-ה בהן התמידו בעיקר הקראים . בראשית השלטון המוסלמי הוטבו תנאי העליה לרגל ליהודים והיא שמשה מקור פרנסה חשוב לתושבי ירושלים היהודים . היא פסקה כמעט כליל בתקופה הצלבנית , אך התחדשה בתקופת צלאח א-דין . בתקופה זו לערך קיבלה העלוה לרגל של יהודי התפוצות לא"י ( ובעיקר לירושלים , ( משמעות חדשה , שעיקרה התיישבות בירושלים ( ובשאר ערי הק...
אל הספר