בדורות קודמים חפף מעגל הזהות היהודי הדתי את מעגל הזהות היהודי–לאומי ואת מעגל הזהות היהודי–חברתי . היהודי ראה עצמו ככזה משום שהשתייך לדת , ללאום ולחברה ייחודיים שהוא ראה בהם שלושה שבאין כאחד . מרכיבי הזהות היו בלולים זה בזה בתודעת הרוב המכריע של הציבור . לפיכך מי שבחר להתנתק מדרך החיים שמציעים התורה וחז"ל , הוציא עצמו , בדרך כלל , גם מכלל ישראל בכל המובנים . בתקופות הפורמטיביות של ההלכה הייתה ההתרחקות ממעגל הזהות הדתי כרוכה בפרישה כללית מהציבור , ובהתרחקות טוטלית מהלאום והחברה היהודיים . החילוני , בן התקופה , מציג דגם התנהגות שונה . אף אם הוא מנותק ומנוכר מהספרה הדתית של הקיום היהודי , הוא תופס עצמו כיהודי מלא , ללא סרכה כלשהי , בספרה הלאומית ובספרה החברתית . החילוני , בניגוד לעובר העברה הקלסי , מעוניין בזהות יהודית וחווה אותה בעוצמה מלאה . זהו הבדל מכריע המחייב את פוסק ההלכה לגבש כלפי החילוני יחס מגוון ומורכב , כיאות לתופעה המורכבת . עיקר טיעוננו הוא שעל אף ההיתוך החווייתי של שלושת מעגלי הזהות זה בזה בדורות קודמים , מסורת ההלכה הייתה ערה לייחודיות של כל אחד מהם וקבעה עבור הפורשים מכל א...
אל הספר